סיפורה של נעמי לוי הוא מהדרמטיים ביותר שידע הזמר העברי. בגיל 12 היא התגלתה כילדת הפלא הגדולה של שנות ה־60 וגנבה את ההצגה לא רק מהמקהלה הענקית של חיילי השריון אלא אפילו מפרנק סינטרה, לא פחות ולא יותר, בהופעותיו בארץ, וכמעט זכתה בפסטיבל הזמר והפזמון. אך תוך שלוש שנים נעלם הפלא לבלי שוב.
כעבור עשר שנים נוספות, ב־75', המיסה לבבות כשהבליחה כ"קול מספר תשע" בתוכנית "חיים שכאלה", שערך עמוס אטינגר לאיש שגילה אותה, המנצח האגדי יצחק גרציאני. בעקבות התוכנית, לצורך כתבה בשבועון נפוץ, יצאתי אז לתור אחר בעלת הקול מן העבר. מצאתי את נעמי דה מאיו, כפי שכבר נקראה, כמורה בבית ספר יסודי ברמת יוסף בבת ים, בת 25, כשהיא נשואה ואם לילד.
איפה דה מאיו בת ה־65 היום? כדי לאתר אותה אני מרחיק עד מושב כפר זיתים, לא הרחק מהכנרת, שם היא מתגוררת, הרחק־הרחק מאור הזרקורים, ממשיכה להתרפק על תהילת הרגע שהייתה, אבל מפוכחת דיה כדי לדעת שמה שהיה לא יחזור שוב.

הקריירה קצרת הימים של "הזמיר מיפו", בת מחזורו של חיים רמון, לא נוצרה יש מאין. "לשיר זה בדם של המשפחה שלנו", נוהגת להצהיר אמה קלרה. היא ובן ציון, אביה של נעמי, כיום בני 86, הם חובבי זמר משחר ימיהם, כמו לא מעטים מיוצאי בולגריה. אי אז בשנת 47' ביקר שם בן גוריון. הכרזתו שמקומם של היהודים הוא בארץ ישראל עודדה אותם לעלות ארצה. תוך שנים אחדות התמקמו ביפו. נעמי הקטנה הגיעה למ־ קהלת הילדים על שם צדיקוב בעקבות אמה, ששרה במקהלה הבוגרת.
בבחינת הכניסה קיבל אותה יצחק גרציאני, לאחר ששרה את "טיול לילי" - שירם של אטינגר ומאיר נוי, שאיתו הגיחה כעבור שנים לתוכנית "חיים שכאלה". "זיקו עשה עלי מיד רושם לבבי, אבל הוא דרש מאיתנו משמעת", היא נזכרת. "כשבין השאר אסר עלינו לפצח גרעינים, היינו מחביאים בשקיות כדי שלא יראה".

נעמי לוי בצעירותה. צילום: מירי צחי
 
והוא ראה ותפס אותה בקלקלתה. "את, ילדה, תישארי אחרי החזרה!", פקד עליה. באותו הרגע נמלאה חיל ורעדה וחששה מהעונש הצפוי לה, אבל המנצח האבהי הכין לה הפתעה כבירה. "מותק, את תהיי הסוליסטית שלנו", בישר לה.
לא הייתי מעורה בשיריו
השיא באותה שנה, 62', היה כשפרנק סינטרה הגיע לשבע הופעות בארץ. המקהלה היפואית הצעירה שרה בחלק הראשון בהופעותיו, וכמעט לא התחככה בו. "בעצם, סינטרה לא עשה עלי רושם, כי לא ידעתי הרבה עליו ולא הייתי מעורה בשיריו", היא מספרת. "לאחר אחת ההופעות, הוא ניגש אלי ואמר לי: 'ילדונת, את מצוינת!' וצבט לי את הלחי. כולם אמרו לי לא לרחוץ אותה במשך שבוע".
מהר מאוד נהייתה לתופעה בעולם הבידור של אז, וכשהוזמנה להופיע עם מקהלת גברי השריון, כתבה לה נעמי שמר את השיר "אחרי השקיעה בשדה", לביצוע משותף איתם. "עוד לא הייתה לי הופעה כזאת עם 400 בחורים נחמדים כאלה, היה מאוד נעים לשיר איתם", כתבה ביומנה. "בן גוריון הצטלם איתי ביום השריון. פתאום ראיתי שהוא בגובה שלי. הוא מאוד התפעל ממני, אבל דיבר לא ברור".
יוסף קסלר, יהודי עשיר וערירי מברזיל, נטל את נערת הפלא תחת חסותו. הוא מימן לה פסנתר, גיטרה, וגם שיעורי נגינה ופיתוח קול. את קסלר היא זוכרת לטובה, אך מהתופעה של "ילדת פלא" אף פעם לא התלהבה. מסקרנים הדברים שאמרה לי בהקשר זה בראיון ב־75', שנים אחדות לאחר הבום הגדול. "לאמהות המתייעצות איתי כמורה מה לעשות עם כישרון הצומח אצלן, אני מציעה להירגע ולא לעשות מזה עניין", אמרה אז. "אומנם קראו לי ילדת פלא, אבל לא הרגשתי כך. מה הפלא? מה כל כך מפליא? אם נולדתי עם קול יפה, אז מה? זה לא היה פשוט כפי שחושבים. היו ילדים שלא יכלו לעכל את ההצלחה שלי וניסו לפגוע בנקודות התורפה אצלי. חברות היו לי, אבל בעיקר בשל שירתי. ברור שעקב הקריירה הפסדתי חלק מהילדות שלי והתבגרתי מהר מהרגיל. הערצתי את חוזליטו. אם ראיתי בו שותף לצרה, זו הייתה צרה מתוקה, גם אם הקריירה חייבה אותי להיות שונה. נמנע ממני לשחק עם הילדים, והייתי חייבת להקפיד בלבוש. ואילו אני לא אהבתי להיות יוצאת דופן. ממש שנאתי את זה. ומה עם הלימודים? זה לא עזר".
הקריירה שלה דהרה כמו רכבת שדים בדרך להתרסקות. בפסטיבל הזמר 64' נמצאה לוי בת ה־14 בשלה להופיע בפסטיבל הזמר והפזמון עם השיר "דברים של לא כלום", מאת חיים קינן ושמעון כהן, שדורג שני. הדירוג המכובד לא גרם לה לצאת מגדרה. "עד היום לא ברור לי איך הגעתי שם שנייה", היא סחה בתום. "כעת אני מבינה שהקהל ראה ילדה על הבמה, וכאות הזדהות הצביע בעדה. חזרתי משם הביתה בהרגשה לא נעימה".
על כך חיפה רגע שנצרב בזיכרונה: "ראש הממשלה, לוי אשכול, בא בהפסקה אל מאחורי הקלעים ושאל 'איפה הילדונת?' כשמצא אותי עם זיקו, שאל מה המצב הכלכלי של המשפחה שלי ואם אפשר לעזור לנו. ואכן בעזרתו עברנו בלי תור מהבית הערבי ברחוב 60 ביפו לדירת שיכון על גבול בת ים".
ואשר לחשבון בבנק?
 "לא היה חשבון בבנק. היינו מקהלה של ההסתדרות. זה כביכול לא נראה היה חינוכי לשלם לילדי המקהלה. כן, גם לסולנית. לא ראיתי גרוש מכל הסיפור, וזיקו בוודאי לא הפסיד עלי. ואם לא הוא, אז אחרים התעשרו על חשבוני".
והורייך שתקו?
 "כל הזמן. רק כשהייתי בת 15, אבא שלי ניגש לזיקו. 'לא רוצה כסף', אמר, 'אבל לפחות סדר לה איזו תוכנית חיסכון, שתיהנה ממנה כשתגדל'. זיקו כעס עליו איך הייתה לו החוצפה לפנות אליו בעניין הזה. הרי במקהלה על כולם להיות שווים".
שיא השיאים, וגם אקורד הסיום ברומן הקצר שלה עם הזרקורים, היה בקיץ 65', כשיצאה להופיע עם אמנים ישראלים אחרים באולם אולימפיה בפריז. במפתיע, או אולי לא, מצאה עצמה כ׳׳מסמר" המופעים שם. מבקר ה"לה מונד" גמר עליה את ההלל: ״בעיני, רגעי הופעתה של נעמי לוי היו הרגעים היפים ביותר של ההופעה באולימפיה. יש לה קול של זהב!״
כעבור זמן קצר כתבה ביומנה: ״אולי יכולתי להמשיך, אך הדרך חזרה הייתה חסומה. יצחק גרציאני עזב את המקהלה, ולה יש סולניות חדשות. אין לי שום קשר עם אמרגן״.

 "סינטרה לא עשה עלי רושם". פרנק סינטרה
 
שלושה ימים בשלוותה
ואז הכל נגמר בפיאסקו צורם. יוני 67'. מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הקריירה כבר הייתה מאחורי לוי, כשכתלמידת תיכון התנדבה להופיע לחיילים. ״זה קרה אחרי ההופעה באחד הבסיסים״, היא משחזרת. ״כשחיפשתי את הציוד שלי לקראת הנסיעה משם, אמר לי מפקד הבסיס שזה בחדר שלו. בתמימות של נערה הלכתי אחריו. פתאום הוא נעל את הדלת והצמיד אותי אליה. העיניים שלו היו אדומות. הבנתי שמשהו רע עומד לקרות. 'אם תיגע בי, אצרח וכל המחנה יתעורר!', הזהרתי אותו. הוא עצר, אבל נשברתי, גם בהשפעת הריח הנורא של הגופות שהיה באוויר. חטפתי התמוטטות עצבים. כל הדרך הביתה ולמחרת לא הפסקתי לבכות. דרשתי לראות פסיכיאטר. לאחר שלושה ימים בשלוותה, הוחזרתי הביתה. כדי לסיים את השמינית, העבירו אותי לסמינר הקיבוצים לשנה. כשהגעתי ללשכת הגיוס, נאמר שיש לי פטור משירות. לא הסבירו לי למה, אבל זה היה ברור. כולם התגייסו, רק אני לא. כמה שהתביישתי. לקחו ממני את האפשרות לשרת בלהקה צבאית, כפי שהבטיח שאול ביבר, כששרתי עם גברי השריון. הרי בלהקה היה לי סיכוי לחדש את הקריירה. לא רוצים, לא צריך. עברתי ללמוד הדרכת נוער בבית רוטנברג בחיפה, שם פגשתי את יהושע, בעלי. למדנו באותה כיתה״.
את חיה בתחושת החמצה?
 ״בלי ספק. מה שלא עשיתי מאז, לא הגיע לקרסולי ההצלחה ההיא. ירדתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. למעשה, לא חלמתי להיות זמרת. זה היה החלום של אמא שלי. בשביל עצמה. אם לא הייתי הילדה המזמרת, בוודאי היית מוצא אותי כיום חיה חיים שלווים באיזה כפר בטבע. אבל היו רגעי התהילה, ואחריהם דחקתי הצדה את התקליטים ואת הצילומים, כי קשה היה לי להכיל את מה שקרה לי. מבחינתי, זאת מין אגדה שאולי אני לא באמת קולטת שקרתה״.
קרו עוד דברים. לאחר שהיא ומשפחתה עזבו את בת ים וניסו לגור בקיבוצים, הם גרו 20 שנה בקצרין, שם עשתה לדבריה חיל כמורה. פיטוריה מעבודתה, ובהמשך - פיטורי בעלה מעבודתו במחשבים, גרמו למשפחתה לקריסה כלכלית בעקבות חובות שלא יכלו להחזיר על בית שהקימו בבירת הגולן. לפני שנתיים הם התמקמו בבית צנוע וצפוף בכפר זיתים. להם ארבעה בנים. אחד מהם חי בקנדה, ואחר שחזר מניו זילנד לאחר תקופה ארוכה. והמוזיקה?
״מוזיקה עשיתי בכל מקום שגרתי בו, והפחתי המון רוח חיים בנושא הזה. כשגרתי בגולן, שיתפתי פעולה במשך זמן עם יוסי גמזו, שכתב לי שיר שנקרא 'ילדה קטנה מיפו'. בלי פרסום אני מופיעה היכן שאפשר״.
יש משהו שאת מתחרטת עליו?
 ״אני נהנית ממה שיש, גם אם אין לי כלום. נראה לי שבסך הכל מיציתי את החיים על הצד הטוב שאפשר, גם אם הנעורים נגזלו ממני. קיבלתי מתנה נהדרת, אבל שילמתי עליה מחיר, ואולי אני משלמת עד היום״.
מהו המחיר?
״כשמקפיצים אותך למעלה ופתאום זה נפסק, לא מפתיע שתאבד משלוות הנפש שלך. מכאן אני לא מקנאה במה שעלולים לעבור ילדי תוכנית הטלוויזיה 'בית ספר למוסיקה', כולל השריטות שנשארות. להיות כוכב לרגע זה כמו לטפס על האוורסט וליפול בבת אחת ולהתרסק״.