עטוף ברחמים: אלכסנדר תמיר שרד את הגטו והקים את הצמד עדן-תמיר

המוזיקה היא תמצית חייו של תמיר. הוא נולד ב־31' בווילנה, אז בתחומי פולין, כיום בירת ליטא, כבנו היחיד של רופא יליד לודז' שהגיע לעיר כדי ללמוד רפואה. האב, ככל שהצליח בתחומו, הצטער לא אחת שלא פנה למוזיקה, ומלכתחילה הועיד את בנו יחידו להגשים את החלום הלא ממומש שלו. מהשיעורים בבית עבר עד מהרה לקונסרבטוריון, שם גילה ניצוצות של כישרון.

חודשים אחדים לאחר התחרות, בשלהי 43', בוצעה סלקציה בגטו. הילד אלק הופרד מאמו, שהועברה למחנה בלטביה, ושנתיים לאחר המלחמה שב ופגש אותה בארץ. ״הועברתי עם אבא ועם אח של אמא למחנה באסטוניה״, הוא מספר. ״היינו שם בקבוצת רופאים מווילנה, ולמעשה אבא שלי היה הרופא של המחנה. כשהרוסים התקרבו, חיסלו הגרמנים את המחנה והוציאו להורג חלק מהיהודים. ביניהם היה אבא שלי״.

באפריל 45', לפני 70 שנה, על סף סיומה של המלחמה, נפתחו שערי המחנה והחלה צעדה אל הבלתי נודע. ״חייל גרמני מבוגר מהוורמאכט זרק אותי אל היער, והוא למעשה מי שהציל אותי מתוך רחמים״, תמיר מעלה אותו על נס. ״אז כבשו חיילים צרפתים את האזור ואספו אותי ועוד נער נוסף, שבהמשך היה למנהל בית הספר החקלאי מקווה ישראל. עם הצרפתים עברתי את הגבול לשווייץ, שם הייתי עם החבר במחנה מעבר. בשווייץ פגשנו משפחה יהודית שרצתה לאמץ אותנו. החבר שלי נזכר שהוא דתי ורצה להגיע לארץ הקודש, ואני נזכרתי שסבא וסבתא שלי עלו לשם לפני המלחמה. לאחר חודשי מעבר

כעבור שנתיים התאחד מחדש עם אמו במפגש מרגש ביותר. ״היא נישאה בשנית לאדם יוצא מן הכלל, ואני חזרתי אל לימודי הפסנתר אצל אליהו רודיאקוב״, הוא מספר. ״כשפרצה מלחמת העצמאות, גויסתי בגיל 17 והשתתפתי בקרבות לטרון עד ששחררו אותנו, את ילידי 31', וחזרתי אל המוזיקה״.

אמו קיוותה שיפנה ללימודי רפואה כמעין הנצחה לאביו, אבל לו היו תוכ¬ניות אחרות: "כשעלתה על הפרק אפשרות לקבל מלגה מטעם הקונסרבטוריון הירושלמי החדש, היה לי הסכם עם אמא, שאם אזכה במלגה, אלמד מוזיקה, ואם לא, אסע ללמוד רפואה במקום שהיא ייעדה לי בארצות הברית״.

פרופ' תמיר שימש שנים רבות כדיקן האקדמיה למוזיקה בירושלים, והוא ממשיך להרצות שם. בגיל 84, הרבה מעבר לגיל הגמלאות, הוא ממשיך בעבודתו בקול המוסיקה, ועורך בהנאה מהבית קונצרטים רדיופוניים מהתקליטורים שברשותו ומאלה שמעבירים אליו מהרדיו, ״כשהחוכמה היא לא להעמיס על המאזינים מוזיקה כבדה מדי״.

״בגדול אני נמצא במצב מתמיד של חרדה שאני לא מספיק לעשות כל מה שאני רוצה לעשות״, הוא מעיר בהומור, ״זה שומר אותי רענן״.