יום העצמאות היה ונשאר החג האהוב עליי. גם מפני שהוא מציין אירוע אקטואלי, שמדבר אלי באופן ישיר, ולא מסורת עתיקה שהשד יודע כמה גלגולים עברה עד שהפכה למדורה/ חנוכיה/ אוזן המן; וגם מפני שברמה הכי בסיסית – אני אוהב את המדינה הזאת. גאה להיות ישראלי.



ועדיין משתאה מעצם הנס הזה, שנקרא ציונות ושיבת העם היהודי לארצו אחרי אלפיים שנות גלות. אני מתרגש כשמנגנים את ההמנון. אוהד כל נבחרת ישראל, כולל בבדמינטון או בקליעה (למרות שהם תמיד גדולים, עד האולימפיאדה). הידיעה על כך שאמן ישראלי מצליח בחו"ל גורמת לי לגאווה. הידיעה על כך שהוא מתנער מהישראליות שלו גורמת לי לאכזבה. וכל זה לא מונע ממני למתוח ביקורת על מהלכים מקוממים של המדינה, או לחוש דאגה עצומה באשר לעתידה. להיפך. מי שלא אוהב, לא דואב.



אבל מה הבעיה? שכל הנאומון הזה, שאמור להיות טריוויאלי לחלוטין, נתפס היום בידי חוגים רחבים בתרבות הישראלית כלאומני. שלא לומר – פשיסטי. הבון טון היום הוא להתנער מכל מה שעשוי להתפרש כאהבת ישראל, טפו. מהדגל. מההמנון. ומגילוי פשוט וטבעי לגמרי של פטריוטיות.

וזה מגיע עד לעומקן של סוגיות עקרוניות באמת, שבהן יוצרים רבים שותקים, מחשש שיוקעו ממחנה ה"צודקים". למשל, כשבמאית קולנוע ערבית-ישראלית נהנית מכספי קרן קולנוע ישראלית כדי להפיק את סרטה, ואז רצה בכל רחבי העולם כדי להסביר בתוקף שהסרט אינו ישראלי ושהיא לא מייצגת בשום אופן וצורה את ישראל (הגזענית, המפלה וגו'). כל אירוע כזה יגרור, באופן כמעט אוטומטי, גינויים של אנשי תרבות מזועזעים, אבל כמעט ולא תשמע את האחרים – והרבים – שכועסים מאד על צביעותה של הבמאית הזו (ולחילופין, על אסף אבידן, שנהנה מכספי משרד החוץ הישראלי, לפני שהצהיר כי "אינו חש ישראלי").
 

התוצאה היא, בהכללה גסה, שאם אתה יוצר שמגדיר את עצמו כאיש שמאל, זה חייב לבוא יחד עם אנטי בסיסי לפטריוטיות. לציונות. ליהדות. וזה ממש לא היה המצב בעבר הלא רחוק. קחו את אריק איינשטיין הגדול, נסיך השמאל הלבן. זה שישב בסן פרנסיסקו וכתב על געגועיו לישראל. לחתיכת תבור, לכנרת. הביטוי הכי יפה והכי פשוט לאהבת המולדת. מבחינתי, מרגש יותר מהמנון המדינה. זה לא מנע ממנו לכתוב שורות כמו "הוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן", וכך יאה. כי אין שום סתירה בין הדברים. 



הצליח לגעת ב"ישראליות" החמקמקה יותר מכולם. אסי דיין. צילום: רענן כהן
 
גם יענקל'ה רוטבליט, מטובי פזמונאינו, חיבר את "שיר לשלום" שהפך כמובן לסמל השמאל. אבל זה לא מנע ממנו להיות מחובר הרמטית לנופים של המדינה הזו ולהיסטוריה שלה. למקום שבו, אולי כמו הר נבו, רואים רחוק רואים שקוף. כי לצד הבעיות, יש תמיד גם ימי בציר, ימי ניגון ושיר.
 
אסי דיין, מחוזי האפוקליפסה הפוסט-ציונית, עשה את הכול מתוך תחושת שייכות וישראליות. הרי הוא בעצמו תרם לנסח אותה בסרטים כמו "גבעת חלפון". לא פלא, זה היה מבוסס על חוויותיו שלו משירות המילואים בסיני (וכבר כתבתי לא פעם על כך שהיעלמותם של היוצרים משירות קרבי יוצרת חיץ בינם ובין הסיפור הישראלי). 
 
יהושע סובול, מחזאי שמעולם לא הסתיר את עמדותיו השמאלניות, היה תמיד מחובר להיסטוריה היהודית, עם מחזות כמו "גטו", "כפר" ו"ליל העשרים", וכתב מתוך כאב, אבל גם מאהבה ומתחושת שייכות.
 
ברגע שבו המודל הזה, של מישהו שהוא גם שמאלן מוצהר וגם פטריוט מוצהר, הולך ונעלם מהשיח התרבותי, נוצרת כאן חלוקה פשטנית ומדכאת. במדינת תל אביב מדברים רק על כיבוש, גזענות והתעמרות בעובדים הזרים; ואילו גינונים של לאומיות נשארים  נחלתם המגוחכת של אנשים כמו "הצל". 

וזה נמאס לי כל כך. בבחירות הצבעתי למחנה הציוני. כתבתי ספר ומחזה בגנות הכיבוש, שאני חושב עד היום שהוא מגונה ומשחית. אבל אני לא אתן לאף פרצוף ציני, המסתתר מאחורי אמריקנו וקרואסון, למנוע ממני להצהיר שאני ישראלי גאה. ושאין לי ארץ אחרת.