מה סוד כוחו של האלבום הבריטי הנמכר ביותר בשנות ה-80?

גם אחרי 30 שנה, עדיין קשה להבין למה דווקא האלבום הזה הפך לסנסציה מסחרית גדולה כל כך. איך קרה שמארק נופלר, מורה בדימוס עם כריזמה של פקיד בנק זוטר, גבר על מדונה, ברוס ספרינגסטין, הפינק פלויד, קווין, סטינג, מייקל ג'קסון, פיל קולינס ועוד אינספור איקוני אייטיז אחרים?
 

וה"למה" הזה רק מתחדד, לאור הנתונים הבאים. "brothers in arms" היה אומנם אלבום פופי, בטח במונחים של דייר סטרייטס, שהרגילו אותנו לשירים של תשע דקות, ועדיין הוא היה רחוק מאד מהפופ הנוצץ והקליל של התקופה. היו בו טקסטים אנטי מלחמתיים, ביקורת על השטחיות של תעשיית המוזיקה ושירים לגמרי לא קצרים. שיר הנושא, למשל, ארך למעלה משש דקות. וכך גם "your latest trick", עם סולו הסקסופון האינסופי.
 

יותר מזה, דייר סטרייטס לא הייתה אז באמת להקה אורגנית. נופלר החליף לקראת האלבום את מרבית חבריה, כולל את אחיו הצעיר דייויד, ורק הוא והבסיסט ג'ון איסלי נותרו מההרכב המקורי. המתופף החדש, טרי וויליאמס, כל כך אכזב בתחילת ההקלטות, עד שנופלר שאל מחברו סטינג את המתופף שליווה אותו אז, עומר חכים הגדול, וזה הקליט את כל תפקידי התיפוף של התקליט ביומיים. 
 

בקיצור, תעלומה. מה עוד שלא מדובר באלבום חריג באיכותו המוזיקלית, או בטיבו פורץ הדרך. היו בו כמה שירים מצוינים ולהיטי רדיו לגיטימיים, אבל כמכלול הוא היה - סבבה של אלבום. שווה לכל נפש. המבקרים הציניים של היום היו מגדירים אותו כהמנון הסחים.
 

וזאת, חברים, בדיוק הסיבה שבגללה הוא הצליח. מפני שמרבית צרכני המוזיקה היו ונשארו סחים. בואו ניזכר רגע. האלבום הזה יצא בדיוק באמצע שנות ה-80. תקופה שהייתה אמנם מאד סוערת ומגוונת מבחינה מוזיקלית, אבל התרחקה מאד מסגנונות פופולריים במיל', כמו רוקנ'רול קלאסי.

מי שעמד באנגליה של ראשית האייטיז על במה עם שיער ארוך וגיטרה חשמלית נראה אידיוט. תלוש מהזמן. לכולם היו תסרוקות מטורפות, איפור בעיניים וסינתיסייזר באוזניים. אבל כל זה היה נכון לתעשיית המוזיקה, לאו דווקא לצרכנים שלה.

דווקא הזיקה של נופלר לרוק אמריקאי ישן (הרבה יותר מלסקס פיסטולס או לכל אייקון אנגלי לוהט דאז), דיברה להמוני אנשים שהתגעגעו לשירים טובים עם גיטרה. כאלה שלא מצאו את עצמם בפופ הטווסי של מדונה, מייקל ג'קסון ודוראן דוראן. 
 

ולכן דווקא החזות הנורמלית, והכמעט משעממת של נופלר, סייעה לו להצליח. שנות ה-80 היו עשור סוער ומלחיץ מאד, לא רק במוזיקה - המלחמה הקרה, שלטונם של מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן, הקפיטליזם הדורסני.

היה באוויר משהו קפוא, מתכתי, מנבא אסון. על הרקע הזה, המוזיקה של דייר סטרייטס, והפרצוף הרגיל כל כך של נופלר, היו כמו דרישת שלום חמה משני העשורים הקודמים. תקופות שבהן זמר צרוד, עם גיטרה מייבבת ומלודיות מתוקות, עשה לך טוב על הלב, ולא היית צריך להתבייש בזה. לא פלא שגם פיל קולינס, עוד סוג של אנטי כוכב, מכר אינספור אלבומים בשנות ה-80.
 

והיה גם אפקט מצטבר, לעבודה של להקה שהוציאה כבר ארבעה אלבומים מצוינים עד האלבום הזה, ורק חיכתה ליצירה שתפדה את הצ'ק. בשורה התחתונה – ההצלחה של "brothers in arms" היא עוד הוכחה לפער שבין אופנה ובון טון, לבין מה שמרבית הקהל אוהב באמת.