"הוא היה מוטל על גבו, יפה, נינוח, נראה כאילו הוא חי, אך ראשו נח בתוך שלולית של דם" (דיווח בקול ישראל על מותו של מייק בראנט, 25 באפריל 1975)
מה הסתתר מאחורי עיניו? מה נרקם שם בתוך מוחו? מה עבר עליו בלילות הארוכים לבד? מה גרם לו לעשות את מה שעשה? והאם, אכן, עשה מה שעשה? למה שיעשה את זה לעצמו? איזו סיבה הייתה לו להתאבד? בשיא ההצלחה. באמצע הנסיקה. בדרך ליבשת אחרת. תוך שניות, באוויר הפריזאי, היה ואיננו. גופו הדק רוסק. עיניו היפות קפאו. חיוכו הכובש נגוז. קולו הגדול נדם. רק שיריו נותרו. וסרטוני הווידאו הישנים. קטעי זיכרונות. רגעי אושר קטנים. ובכל שנה שעוברת, נדמה שהתעלומה רק הולכת ומתגברת ונעשית מעורפלת יותר, עכורה יותר, מטילה צל ומעוררת תהיות.
מייק בראנט היה, אולי, גדול הזמרים הישראלים שידענו. סופרסטאר בינלאומי. להיטיו כבשו את פסגות המצעדים. הוא הופיע ללא הרף בטלוויזיה. מילא אולמות באלפי מעריצים. נשים סגדו לו. גברים קינאו בו. מיטב הכותבים רצו שיבצע את פזמוניהם, כי לא היה טוב ממנו. וביום אחד באפריל, לפני 40 שנה בדיוק, בגיל 28, הכול נגמר. ואנחנו נותרנו עם הסוד הגדול. עם המוות השותק. לא הכול נאמר. לא הכל סופר. אבל הגעגוע נותר. גם אצלי בלב.
השלושה מגיעים לחיפה בנובמבר ולא עוזבים את העיר. משה, או מוישל'ה כפי שכינו אותו בחיבה, ילד רגיש מאד, חש היטב במועקה ששוררת בדירתם הצנועה, ברח' קיבוץ גלויות 7. הוריו לא מדברים על השואה, אך היא עומדת באוויר וניכרת גם בגופם: השניים מבלים שעות רבות בבתי החולים. משה עצמו מתחיל ללכת רק בגיל שנה וחצי. ובגיל חמש, אחרי שרופאים קבעו שהוא סובל מבעיה רגשית, יוציא מפיו את המילה הראשונה, "קרח", תגובה למוכר הקרח שעבר מדי יום מול הבית. הוא כבר לא לבד, אחיו צביקה נולד שלוש שנים אחריו. האם מטפלת בשניהם כשאבא עובד בעירייה. משה קשור אליו מאד.
בבית הספר כרמלי הוא מעדיף את שיעורי האמנות. כל השאר הרבה פחות מעניין. כשנשלח הביתה עקב התנהגותו, תוהה אביו, אולי בייאוש מה, "מה תעשה כשתהיה גדול?". ברנד לא מהסס: "אהיה מפורסם מאד, זמר או קבצן". מוזיקה היא כבר אהבתו הגדולה. בגיל שש, זמן קצר אחרי שהחל לדבר, גם התחיל לשיר. בחתונות, גם בבר מצוות, תמיד מבקשים ממנו לעלות ולשמח את הקהל. ליום הולדתו העשירי קיבל מוישל'ה מתנה שתשנה את חייו, תקליט של להקת "הפלאטרס". הוא מתמכר ללהיט "תפילתי"(My Prayer) ולומד את מילותיו בעל פה.
בכיתה ו' נמאס לו מבית הספר והוא מבלה מספר חודשים בקיבוץ גשר. בימים עובד ברנד בשדה ובמטבח, ובלילות, סביב המדורה, כמובן, שר. אבל הוא לבד שם, הקיבוץ רחוק, והוא חוזר הביתה, לבית הספר, עוזב, עוזר בפרנסת הבית כמוכר קרח, או סבל, או שומר במוזיאון הימי, אך המוזיקה מדגדגת לו באצבעות.
זה מתחיל בשכונה, שם למטה, בוואדי סאליב. כשברנד מכיר את קובי ארליך, שנולד שנתיים וחצי אחריו, ואת בן כיתתו בבית הספר גאולה, יואל קוקל, לימים חבר להקת הקצב "המטרונומס", חברו של אחיו צביקה. ארליך, שלומד בקונסרבטוריון "רובין", מפליא לנגן בפסנתר, קוקל בקלרינט וצביקה באקורדיון. הם מקימים שלישייה, אבל צביקה נוטש במהירות תוך שהוא מציע לשניים לצרף זמר, אחיו משה, שמביא שכן נוסף, המתופף יהודה קורנבליט. בליל ה-31 בדצמבר 1961 עורכת רביעיית "הצעירים העליזים" את הופעת הבכורה בנשף הסילבסטר במלון ציון. זהו ערב בלתי נשכח, שבו ברנד, רק בן 14 וחצי (לאחרים, נזכיר, בקושי מלאו 12), מלהטט בין בלדות איטלקיות וצרפתיות לטוויסט מארצות הברית ורוקנ'רול מאנגליה.
בינתיים, עוברת המשפחה לרח' שרה 10. משה הוא פצצת זמן רגשית והאווירה בבית נותנת בו את אותותיה. באותה שנה, 1962, בן 15 בלבד, הוא סובל מאולקוס ונאלץ לעבור ניתוח. אבל לא הכול שחור בחייו. בבניין ממול מתגוררת שרה איצקוביץ', דיילת וגם האישה הכי יפה בחיפה. היא חושקת בצעיר השרמנטי, בעל החיוך הכובש, שמתפתח אל מול עיניה ומנהלת עימו רומן. אז מה אם היא מבוגרת ממנו ב-12 שנה.
ההרכב שלו עובר בינתיים שלל גלגולים עד שב-64' מצליח ברנד, המעשי מבין הארבעה, לסגור חוזה לחודש הופעות באילת, ערב ערב, תמורת שכר עתק של 600 לירות. עם ההצלחה מגיע התיאבון וה-"Skymasters", שמה הנוצץ של הלהקה, מוצאת לה בית ברונדו "דן כרמל" לשנתיים הקרובות. הארבעה, כעת עם יגאל סלע על התופים, מנגנים מדי ערב מוזיקת רקע לריקודים וקאברים ללהיטי התקופה, שכולם מכירים מהרדיו או מהתקליטים שעוברים דרך הנמל. הוא מכיר שם את הנפש התאומה שלו, אסתר גליל. יש לה קול נשמה עמוק. גם היא עוד תגיע לצרפת ובהמשך אף תיטול חלק בהופעותיו באירופה ובברזיל. יקראו לה "הגרסה הנשית למייק בראנט".
אבל בראנט הוא עדיין ברנד, שלומד תיאטרון ומועסק כמכונאי בתיאטרון חיפה. אוהבים אותו לא רק בגלל מראהו אלא מפני שהוא בעל חוש הומור מפותח. לילה אחד, אחרי שחזר מהופעה, הוא לוקח גיטרה ומתחיל לשיר. השעה 1:30 אחר חצות. שכנה צועקת שיפסיק. שכן אחר צועק עליה שימשיך ומכנה אותו "קרוזו", כשם זמר האופרה האגדי. אבל פעם אחרת מוזמנת משטרה והוא מבלה לילה במעצר. מחיפה, באופן טבעי, עוברת הלהקה לעיר הגדולה, למלון הילטון המפואר על שפת ימה של תל אביב. השנה היא 1967. ברנד הוא כבר לא משה. יש לו שם במה קליט, "מייק סלע".
"אבל, בתוך האור / עינייך צועקות: אני מעריצה אותך / אוהבת, אוהבת, אוהבת, אוהבת" ("אבל בתוך האור" - Mais dans la lumiere. תרגום: שונית גל)
אבל זה לא כל כך פשוט, כי מייק, כזכור, אינו דובר צרפתית. כעבור שבוע הוא נכנס עם רנאר לאולפן של ז'ראר טורנייה, הידוע גם כ"נסיך השאנסונים". טורנייה, באדיבותו, גם מארח את הבחור הנרגש בן ה-22 מאיזראל, בביתו, אבל יחלפו שבועות ארוכים של עבודה מפרכת עד שהמילים של השיר החדש שרנאר חיבר עבורו, יתיישבו לו בפה, כי ברנד שר מתוך טקסט שכתוב באותיות עבריות. שמו של השיר הוא "Laisse Moi T'aimer".
"הבחור שיעלה עכשיו מגיע אלינו מישראל. זה התקליט הראשון שהוא מקליט וזו ההופעה הראשונה שלו. שימו לב היטב. אתם לא תאמינו. ובכל זאת, זה אמיתי. עלם חמודות. יפה וכישרוני. הוא משגע. באמת? כן, הוא יפהפה. והוא מייצג את צרפת ב'מידם 4' לשנת 1970. ושמו, כדאי לכם לזכור את השם הזה, כי עוד תשמעו עליו רבות - שמו מייק בראנט!"
"הערב שמלתך נצמדת לגופי / ואצבעותייך רצות לאורך גבי" ("בגוף כלה" - A corp perdu)
אלבום הבכורה שלו זוכה לשם הצנוע Disque D’or("תקליט זהב"), ואכן הופך במהירות לתקליט זהב, עם מכירות של מאות אלפי עותקים. ב-14 בפברואר 1971, שבועיים אחרי יום הולדתו ה-24, הכול נקטע. בראנט נפצע בתאונת דרכים, סובל משברים וחבלות ומרותק למיטתו. אבל המעריצים לא שוכחים אותו. הוא ממשיך למכור שבועונים, בהמשך השנה שר עם ננה מושקורי בטלוויזיה, מופיע בסופה עם דלידה באולימפיה, ומאבד את רנאר, שזעם על כך שהוצג, משום מה, כזמר בריטי.
טורנייה ושארל טאלר ממשיכים לטפח את הטאלנט עם הלהיט הענק "Qui saura", קאבר מוצלח לשיר של חוזה פליסיאנו, שנוסק ב-1972. מישל ז'ורדאן כותב לו פזמונים, בראנט מבצע, והכסף זורם. מאירופה ועד לקנדה. בשנה הבאה יופיע לא פחות מ-250 פעמים והקצב אינו פוחת גם ב-1974. המעריצים צובאים על ביתו, הוא מחליף דירות בקצב מסחרר, חוזר לתוכניות הטלוויזיה, הגוף מתעייף, הנשמה חרוכה, אבל מייק ממשיך, הוא אוהב את זה. הוא אפילו מלחין שיר, שהופך לאחד מלהיטיו האהובים ביותר, ""C’est ma prière ("זו תפילתי").
אבל האם, בתוך תוכו, הוא מאושר? האם הוא מצליח לברור לעצמו אהבה מתוך כל אותן נשים שחושקות בו? האם הכסף והתהילה מרגיעים אותו? כנראה שלא. בקיץ, אחרי שאלמונים פורצים לדירתו וגונבים חפצים שקרובים ללבו, בראנט נשבר. ב-22 בנובמבר הוא קופץ מהקומה החמישית במלון בז'נבה וניצל ממוות, רק משום שנחת במרפסת בקומה השלישית. רגל פצועה, שישה שבועות על סדין צחור, והבטחה שלעולם לא יעשה זאת יותר. "אני מודה לאלוהים על שהציל את חיי", הוא מספר בראיון רדיו ראשון, מתוך בית החולים שבו הוא מאושפז, לשדרנית מוניק לה מרסי, "זו הייתה שטות גמורה. אני חושב שזו הייתה הפעם האחרונה. אני מקווה. כן, זו הייתה הפעם האחרונה. בטוח".
שנה חדשה בפתח. היא אף פעם לא תסתיים. בפברואר 75' נדמה שבראנט חוזר לעניינים. הוא מקליט בלדה יפהפיה בשם "Dis-lui", שרבים רואים בה את שירו הטוב ביותר. מדברים גם על הופעה באולימפיה. בליל שבת, 25 באפריל, הוא אמור לשיר בטלוויזיה אחרי חמישה חודשים, אבל ב-11:00 בבוקר הכול נגמר. על המדרכה. ברחוב ארלנז'ה. הוא שוכב על גבו, פניו מופנות אל השמיים, חולצתו כחולה, רגליו יחפות, שלם מבחוץ, אך מרוסק מבפנים.
התרעות פיקוד העורף