אבל כשמדובר בתרבות - אוי אוי אוי. כאן המועמד כבר צריך לעבור חידון טריוויה שלם, כאילו שהוא מועמד לגל״צ ולא לתפקיד השר. וזה לגמרי לא מקרי. כי התרבות היא אולי המעוז האחרון שנותר שמאלני לגמרי במהותו. ולכן לא יעלה על הדעת ששרה בעלת דעות ימניות במוצהר תהיה אחראית עליו. היא עלולה, רחמנא ליצלן, לחשוב על השקעה כספית בתרבות בקרב מגזרים כמו חרדים, מתנחלים או סתם אנשים שלא חיים במרכז תל אביב ומצביעים מרצ. והיא גם לא מתעלפת מהתרגשות כשלמשרדה פוסע מנהלו של מוסד תרבות ״מוערך״, המגובה בהתפעלות תקשורתית ותובע תוספת הקצבה למוסדו דל הצופים אך עתיר הטקס בישבן וגו'.
כל זה לא יצדיק, כמובן, התערבות של המדינה בתכנים תרבותיים והטלת צנזורה על יצירות אמנות. ואם שקד תנהג כך, אהיה הראשון שיגנה אותה. אבל צריך לזכור שצנזורה לא חייבת להיות עניין פומבי ורשמי. והעובדה שמרבית היוצרים בארץ חושבים בדיוק אותו דבר ומצביעים לאותן מפלגות, מוכיחה שהצנזורה חיה ונושמת בתרבות הישראלית עוד הרבה לפני שאיילת שקד נשאלה מיהו מוריסי.
תמיד כשמתרחש אסון גדול בעולם, שבו מעורבים גם ישראלים, חוזר אותו ריטואל. התקשורת מסקרת בהרחבה את הנקודה הישראלית ואז זוכה לביקורת בנוסח - למה מתרכזים בשלושה ישראלים ולא באלף נפגעים מקומיים. די עם הצדקנות הזאת. אדם בתוך עצמו, ובתוך עמו הוא גר. והכי טבעי בעולם לדאוג קודם כל לקרובים אליך. מה שלא סותר מתן סיוע לזרים גמורים, בשלב השני.
בשבוע שעבר ראיתי את השישייה של באיירן מינכן מול פורטו באליאנץ ארינה (כן, תאכלו ת׳לב. בצדק). רגע אחרי סיום המשחק צעדתי עם יתר 70 אלף הצופים אל מחוץ לאצטדיון, בואכה הרכבת התחתית. אחרי חמש דקות הגעתי לתחנה. אחרי רבע שעה כבר הייתי במרכז מינכן. עכשיו תחשבו כמה זמן לוקח לכם לחזור הביתה אחרי משחק רגיל בסמי עופר, בטדי, בנתניה וגו'.
נועה שמר היא מוזיקאית ירושלמית צעירה שאין לה שום קשר משפחתי לנעמי שמר ז״ל, אבל השם והעיסוק שלה מעוררים תמיד שאלות. ולכן היא נתנה עכשיו תשובה ניצחת, עם חידוש לקלאסיקה ״נועה״ של נעמי שמר (ביצע במקור: אריק לביא). גרסה פשוטה, לא מתאמצת, מלאת חן וממזריות ומקסימה בהחלט. אלף שירים ושיר, נועה.
התרעות פיקוד העורף