"מתי כספי – וידוי", סרטם התיעודי של דני דותן ודליה מבורך, ינעל מחר את פסטיבל דוקאביב 2015. זהו סרטם השישי של הצמד דותן-מבורך, אחרי "הכבשה הכחולה" (2005, אודות מנשה קדישמן ע"ה), "האשכנזים" (2006), "תעלומת אריס סאן" (2007), "מלכת ירושלים" (2009, אודות פרופ' טרודה דותן, אמו של דני), "פנינה פיילר אחות קומוניסטית" (2010), ו"הקליק האחרון" (2013), אודות הלהקה ממנה בקע דותן לאוויר העולם.
"אף פעם לא האמנתי בהסתתרות, אלא בחשיפת הדברים ישר על ההתחלה", שוצף קוצף דותן. "החיפוש אחר האמת, גם אם הוא קשה, הוא המהות של מה שאני עושה. חוץ מזה, גם אני וגם דליה שקרנים ממש גרועים".
דותן: "זה עשר שנים אחורה ממני. בזמנו, חוץ מ'הקליק' הייתה את פעילות ההתרמה בגלריה בשנקין. המטרה שלי הייתה לכבוש את העיר ולפרק אותה, כדי לבנות אלטרנטיבה למדינה, בתוך עיר בלי קשקושים של דת, פוליטיקה וגבולות מזויפים. זה היה ניסיון מפורש לכפות על החברה הישראלית שינוי בעזרת אמנות ותרבות, בעזרת מוזיקה מעצבנת ורעה ברובה, שלא כיף לשמוע - אבל באופן מוזר, חלק ממנה הפך ללהיטים".
דותן: "מי שיצא מהקולנוע אחרי הצפייה, ישמע את השירים של מתי כספי אחרת לגמרי. הסרט מעביר אותו הרפתקה, במהלכה הוא לומד לכעוס עליו, אבל גם לאהוב אותו. ומעל לכל - לקבל אותו כבשר ודם".
דותן: "לא היה לנו ממש צורך לשכנע אותו. חברת הפקה פנתה אלינו והציעה לנו את הרעיון הזה. מתי היה צריך לאשר אותנו כיוצרי הסרט, ואז נתנו לו לצפות בסרטים הקודמים שלנו, כדי שיבין לקראת מה הוא הולך. שלא יחשוב שהוא בא לעשות תשדיר שירות או משהו כזה. מה שכן, היה לנו רק תנאי אחד והוא - חופש אומנותי מוחלט". מבורך: "מתי מאוד רצה לספר את הסיפור שלו, ורק חיכה להזדמנות".
מבורך: "אנחנו קוראים לזה 'ניסים דוקומנטריים'. אלבומי התמונות של גליה, גרמו לנו להרגיש שהעבר מתרחש מסביבנו כרגע, והופך לסרט בתוך סרט".
דותן: "למעשה ההבחנה שלנו הייתה, שמתי מנסה לבנות את החיים כמו פרטיטורה מוזיקלית - משהו מאוד מסודר. מה לעשות והמציאות תמיד שונה ממה שהמוזיקאי רוצה להלחין".
מבורך: "תמיד לציבור יש את השיר ואת הדמות של הזמר, שהיא לא תמיד מובנת, או לא באמת על פי התדמית שהוא משדר. המסע שלנו עם מתי, עקב אחרי האהבה. מין מסע בעקבות האהבה שלא קיבל בבית הוריו, ומאז חיפש אחריה עד שהתחתן בשלישית".
"מתי כספי – וידוי". 15.5. שישי, 18:30, סינמטק תל אביב