בפעם הראשונה ששמעתי אותו פורט ושר על כל הקופה ב"סולטני הסווינג" עצרתי את המכונית בצד הדרך עם שתי שאלות מנקרות בראשי: מה קרה לקולו של בוב דילן, ומתי הפך דילן לגיבור גיטרה? הקדנציה הכוחנית, ההזויה והקצרה של "דייר סטרייטס" לא עשתה לי את זה ולכן ישבתי בצד בפה סגור והנחתי לאפוסים הגרנדיוזיים לחלוף מעלי כמו אשפת לוויינים שאינה סרה יותר למרות מרכז הבקרה ביוסטון.
שבתי והאזנתי לו בתרומתו האדירה ל־Slow Train Coming של דילן. שמרתי מרחק מניסיונו המקומם להפוך מבריטי קירח לגרסת קאנטרי של סטיבי ריי ווהן. כל סיפור ה-Notting HIllbilies היה נלעג בעיני וחתכתי. אהבתי את החבירה הקצרה לאמי־לו האריס, בעיקר משום שאני מת על כל מה שהאריס עושה, וחיכיתי שיתבגר.
יש ב-Tracker כל כך הרבה שירים גדולים וחד־פעמיים, שלא מוקדם מדי לומר שזאת ביצת הזהב הגדולה ביותר שהטיל קנופלר בקריירה שלו. כשהוא שר על דילן על רקע האורות של טאורמינה בסיציליה ועל אנשים יקרים שאינם איתו, אני שב ומודה על שנולדתי עם אוזניים. אף על פי שהן לא מה שהיו פעם, מה שצריך לחדור דרכן מקנופלר במיטבו - מצליח.
ב-Kickstart החדש, ה-28 בסדרת ספנסר, עושה אטקינס משהו שאולי היה אמור להיות אסור בחוק: הוא כותב טוב, מרתק ומעניין יותר מהאייקון שאת דרכו נבחר להמשיך. הספר, שעניינו שני שופטים מושחתים השולחים בני נוער לכלא עבור שוחד הכולל נדל"ן ומעורבות משפחת פשע בוסטונית ותיקה, הוא כל מה שהיה פרקר בימיו הגדולים ויותר. קראתי בהנאה אך בתחושה קשה שאני נותן ידי לגניבת דעת ספרותית.
חברי הטובים ביותר בניו יורק הם ה-Pickle Guys. מיין היא אחת המדינות ההומוגניות והמטוהרות אתנית באמריקה. אין זה מפתיע שבאקלים אנושי כזה מפתח יהודי געגועים טמירים למשהו חמוץ שחורק בשן. לעתים אני מתפתה כדביל וטועם מהחמוצים המקומיים. שבוע לאחר מכן אני מסתובב עם טעם של חלת דבש בחך. לכן ה-Pickle Guys.
24 שעות אחרי ההזמנה מחכה לי החבילה ליד הדלת, עדיין צוננת. ימים ארוכים לאחר מכן - אם התמזל מזלי ואין אורחים - אני יושב מול הצנצנות עם לחם, חמאה ובקבוק וודקה ונאנח: אח, אח, כמה התגעגעתי למשהו חמוץ.
התרעות פיקוד העורף