תנו לאצבעות ללכת

אלמלא היכרותי עם יכולת הקאמבק המופלאה שלהם הייתי חושד שהרולינג סטונס מתחילים להריח את הסוף. כיצד ניתן להסביר אחרת את מפעל ההתרמה העצמי של השנה האחרונה, שבמסגרתו מדפיסים ג׳אגר ושות' דיסקים וסרטים של הופעות ישנות תחת הלוגו השחוק לעייפה ״מן הכספת״. אמנים רבים מלבינים את הקלטות הבוטלג שלהם באופן קבוע, אבל עבור הסטונס זו יוזמה חדשה. שלושת הפריטים הראשונים אינם מצליחים לרגש, ומעוררים געגוע לתור הזהב של הלהקה (1965 ואילך), שהוא הווריד שאותו פתחו בשבוע שעבר וממנו הם מבקשים להיבנות שוב עם הוצאתו המחודשת של (1971) Sticky Fingers.

אף על פי שבדירוג החשיבות היצירתי נחשב (1972) Exile on Main Street הכפול טוב יותר מ״אצבעות דביקות״, אני מסרב בעקביות לחתום על הסכם ההבנות השגוי הזה. למרות יתרונו הכמותי הניכר של ״גלות״ והאיכויות הטמירות והמיתיות המיוחסות לו, אני גורס ש״אצבעות״ היה ונותר טוב יותר בהפרש ניכר ונשארו בו טריות, מקוריות, מנעד שירים נדיר בהיקפו והגשה מוזיקלית שספק אם הסטונס השכילו לחזור עליה.

מאקורד הגיטרה הראשון ב״סוכר חום״, דרך הרוק המתוחכם של Sway, הבלדה האולטימטיבית ״סוסי פרא״, המוטיב הג'אזי של Can't You Hear Me Knocking, הבלוז של You Gotta Move והקאנטרי של Dead Flowers, נותר ״אצבעות״ סוחף, עכשווי, טרי ומיוחד כפי שהיה בהאזנה הראשונה לפני שנות דור. התירוץ להוצאה המחודשת, חוץ ממפלס העו״ש של הסטונס, הוא דיסק נוסף המכיל גרסאות חלופיות לאלבום המקורי בהקלטות אולפן והופעות חיות. אין שם סקופים מוזיקליים חוץ מהופעות אורח של אריק קלפטון ואל קופר ב״סוכר חום״. לא עילה להפוך עולמות.