ערן צור חוגג 50 ומסביר למה היום הוא לא היה עובר פלייליסט

בשבת הקרובה ימלאו 50 לערן צור. הנער מקריית ביאליק, שלמד נגינה אצל נגן הקונטרה בס החיפאי המנוח אודי קז'מירסקי, הגיע בסופו של דבר ל״רימון״, שר שירים שנעו מסוריאליזם מוחלט למציאות הכי ישראלית שיש, תוך שהוא מותח את גבולות המוזיקה הישראלית בכל מה שקשור לשירים על מיניות, והופך אותם ללהיטים - הצליח איכשהו להפוך לסוג של קלאסיקה ישראלית.
 

במוצ״ש יחגוג צור עם חברים בהופעת יום הולדת מיוחדת במועדון הבארבי בתל אביב (פתיחת דלתות: 21:00) עם חברים מהקריירה ארוכת השנים ובהם קורין אלאל, גבע אלון, אורי בלק, אלונה דניאל, יובל מסנר, יהלי סובול, אורי פרוסט, רונה קינן, נעם רותם ושלומי שבן.
 

נדמה שהכל התחיל במזל. ״סיפור להקת 'טאטו' התחיל ב׳רימון' כמובן, מטרמפ שנתן לי המתופף אורי בלק מרמת השרון לתל אביב, ושהפך להזמנה לנגן בחדר חזרות בשבת - כי הוא היה מעורב בבנייה שלו, ולכן קיבלנו אותו בחינם״, משחזר צור. ״בשבת שלאחר מכן הזמנו את אלונה דניאל להצטרף, ובשבת שלאחר מכן את יובל מסנר, ופתאום נהיינו להקה״.
 

״מזל בטוח שהיה לי. תמיד הרגשתי ככה באופן כללי. מצד שני אין נסיעות חינם בחיים האלה. יש לי שיר מהפרויקט של שמוליק נויפלד, שאומר שיש רק נסיעת חינם אחת בכרטיס - מהחיים למוות. הכל בחיים האלה נמצא בידיים שלנו - החיים מלאים הזדמנויות, וצריך להיות חרוץ וערני על מנת לזהות ולממש את המזל הזה״.
 

״לשירים מסוימים כמו 'בדידותי' או 'מחבואים' אולי כן, אבל אין ספק שהיום לצעירים יותר קשה ממה שהיה לנו. היום יש את תרבות הסלבס שמאוד חזקה. מדובר בפרסום ונראות, ופחות בתוכן. אני רואה את זה על הסטודנטים שאני מלמד ב'רימון' - שחלקם בוחרים לנסות לפרוץ דרך תוכניות ריאליטי. מצד שני, עדיין חלק מעדיפים את הדרך הקשה דרך המועדונים - כמו גילברט ברויד מ'המסך הלבן' והילה רוח. יש סצנה בתל אביב, אבל המרחק שלה מהרדיו או מהמדינה גדל עם השנים. שיר כמו 'ערב ב' כסלו' לדעתי לא היה עובר רדיו היום כמו בזמנו״.
 

״קודם כל התקופה, איכשהו בתחילת שנות ה־90 משב הרוח של האפשרות לשלום והתקדמות הלאה נתן פתיחות תרבותית ואוויר לכמה שנים קדימה. אחרי זה, כשבאו הפיגועים ורצח רבין - אנשים התכנסו אל תוך עצמם וחיפשו בעיקר נחמה, עזרה, משהו מוכר ולא מאתגר״.
 

למרות החיבור הנהדר בין כל חבריה, ״טאטו״ הגיעה לסוף דרכה אחרי שלוש שנים ואלבום אחד. ״בסוף תקופת 'טאטו', כבר היו לי יותר שירים, ובאופן כללי המקום לשלושה אנשים דומיננטיים בלהקה היה צר - ולכן התפרקנו״, הוא אומר. ״במקביל, כמעט מיד התחיל העניין של 'כרמלה גרוס ואגנר'. הכל התחיל מהצעה שקיבלתי להשתתף בערב בקולנוע אלנבי.

לצורך ההופעה, לצד אורי בלק שלקחתי איתי מ'טאטו', אספתי כמה מוזיקאים שנראו לי מסקרנים: אבשלום כספי ואורי פורסט. השאר היסטוריה, והשירים שה־ קלטנו יחד כמובן הולכים איתי עד היום. התקופה עם 'כרמלה' הייתה תקופה פורייה מאוד עבורי. לפני 'עיוור בלב ים', נסעתי לארצות הברית, רק כדי למצוא שם את עצמי בעברית. אז כבר ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים - ליצור״.
 

״כיוצר וכאדם. באלבום השני עם 'כרמלה' מופיע 'פתאום נהיה קיץ', שבו בדיעבד אני יכול לראות לראשונה את הרצון שלי להיות אבא, שנים לפני שנולדו ילדי. המשפט: 'חולצת שד והוא יונק, יונק/האור החזק דולק' לקוח מתוך זיכרון ילדות. הייתי בן אמצעי משלושה בנים, ואני זוכר שבמקרה יום אחד פתחתי את דלת חדר השינה בבית הורי, וראיתי את אמי מניקה את אחי הקטן, באור החזק שהיה דלוק שם. זה נחרת לי בראש כמו תמונה משפחתית - כמו המודל שאני רוצה ליישם כמבוגר. כשהתחתנתי עם אשתי אביטל, שיניתי את הטקסט ושרתי לה אותו מתחת לחופה. לה ולבנינו הבכור ליאם, שהיה בבטנה״.
 

ב-1997 עלה המופע משירי יונה וולך, ״אתה חברה שלי״, במה שהפך ברבות הים לאלבום המכיל כמה שירי קאלט כמו ״תותים״, ״לא זה לא״ ו״סקס אחר״ ששרה דנה אינטרנשיונל. ״יונה וולך הייתה כמו אחות גדולה שאני לא מכיר - אבל גרה בתל אביב ואומרת משם דברים שחיזקו אותי״, הוא אומר. ״האלבום 'בציר טוב' היה לטעמי כוכב שביט בשמי המוזיקה הישראלית ופתח לי את הראש לשירה. מכיוון שאילן וירצברג ושמעון גלבץ ממש נגסו במרכז החומר שכתבה וולך, לי נשאר לבחור בחלק המאוחר בטקסטים שלה, שנצנצו בעיני כמו אות הצטיינות.

קורין אלאל. "אישיות משפיעה בחיי בכל האספקטים". צילום: אריק סולטן

היא התעסקה בשפה העברית ובמיניות ללא כפפות, מה שהתכתב עם מה שאני עצמי כתבתי בעבר. עם קורין אלאל, שהייתה שותפה בפרויקט הזה, כבר היו לי קשרי חברות ועבודה של ממש והיא הייתה אישיות מאוד משפיעה בחיי בכל האספקטים. את רונה קינן לעומת זאת הכרתי רק באותה התקופה. היא הייתה אז רק בת 17, אבל כבר בהתחלה, כשהיא שרה את 'כשבאתי לקחת אותה מהעננים' אצלי בבית, הרגשתי את האינטליגנציה העצומה שלה ואת האיכות המיוחדת שבה״.
 

״הוזמנתי לשם כדי לכתוב מוזיקה למחול ואחר כך לסרט, למדתי את השפה, והיה סיכוי טוב שאעבור לגור שם. מה שהחזיר אותי לארץ הייתה התובנה שאני רוצה לעשות מוזיקה לשירים שלי ולא לאלה של אחרים. באותה התקופה כתבתי את 'לילות של ירח מלא', שהוא שיר האהבה שלי שהכי התקרב לאהבה ממומשת, ואת 'הוא והיא'. הם פשוט דרשו לצאת החוצה לקהל ולא יכולתי לסרב. מעבר לכך, 'תכלית בתחתית' נכתב בעקבות מסע שורשים באירופה, ואז הבנתי שכל עיר גדולה בעולם דומה לאחרת, ולכן תמיד ארגיש מנוכר שם ולעולם לא אראה באף אחת מהן בית. חוץ מזה, באלבום הראשון שלי כסולן, ליוו אותי לצד הנגנים הקבועים אנשים כמו אפרת בן צור, דני מקוב, שלומי ברכה ואהוד בנאי. אי אפשר היה לבקש יותר מזה״.
 

״אם אני משווה את עצמי לאבי, שמת בגיל 52, אנחנו היום בעולם אחר לגמרי. הדור של ההורים שלנו, ולא משנה אם הם הגיעו מאירופה או מצפון אפריקה, עבר את ההקמה הבסיסית של המדינה, וזה דרש המון כוחות. מה גם שהחצי הראשון של המאה ה-20 היה מאוד קשה ליהודים, שנאלצו לברוח לפה בגלל הגזענות האלימות שהופנתה נגדם. מעבר לזה שהרפואה התקדמה, יחד עם אורח החיים שנעשה יותר קל, הקושי שחוו ביגר אותם מהר. הדור שלי לא עבר את זה, למרות שעבר דברים אחרים. בראייה לאחור, בסך הכל אני מאוד מרוצה מהמקום שאני נמצא בו. אני מרגיש בר מזל לא רק לחיות ממה שאני אוהב לעשות, אלא גם לפרנס בצורה סבירה משפחה, יחד עם אשתי״.
 

״בראש ובראשונה המספר הזה מרתיע - אנשים אחרים שאני מכיר ושכבר עברו את הגיל הזה רק רצו לשכוח ממנו ולעבור הלאה. אני מנצל את זה למסיבה גדולה, מאחר שאני הכי אוהב להופיע על הבמה עם החברים שלי. זו תהיה החגיגה הכי טובה שיכולה להיות לי״.