מחמיץ פנים

גם מי שנתקלים בטקסט שלי פעם בחמש שנים יודעים שאני מתגעגע למלפפונים חמוצים יותר מאשר אני מתגעגע לשכונת בורוכוב ומורשה. זה החל כמשהו קטן בעל שיניים גדולות שכרסם בירכתי התודעה שלי כאחד המחירים שמשלמים על הגירה בגיל מאוחר, ותפח לקיבעון קיומי וסוג של כמיהה. כאדם עם היסטוריה של התמכרות, המונח כמיהה משמעותי יותר בשבילי מאשר לזולת. כמיהה היא הדבר הלופת את תודעתך כשאתה קם בבוקר ואינו מרפה ממך עד שאתה הולך לישון. על השאלה מדוע אינני מפסיק לייבב ומעמיד בעצמי צנצנת גדולה של מלפפונים ומחכה בסבלנות שנוזל ההחמצה יחליף את צבעו, עניתי בעבר שב-40 שנות בגרות קולינרית לא הצלחתי להחמיץ דבר חוץ מפנים. העמדתי מלפפונים בסן פרנסיסקו, גבעתיים, קריית אונו, רמת השרון, ניו יורק ומיין, ותמיד הם יצאו לי - בסופה של המתנה ארוכה ומורטת עצבים - מסמורטטים, רכים וחלולים בטעם של חלבה. מובן שהתייעצתי עם מיטב המומחים שחלקם הם חברי. קיבלתי הוראות החמצה מפורטות. ניסיתי לשחזר את טעם המלפפונים החמוצים של סבתא חנה, אמי, משה כרובי ואחרים - אך חמוצים יוק.