בדרך להופעה שלהם בבלפסט במאי 1997, כמעט הורידה אותי המחתרת האירית. ״ככה זה בחיים", אמר לי פטר ואן דר ולדה ההולנדי, שארגן את הפקת הסיבוב ההוא של להקת סוויד, "אתה יוצא מישראל וכמעט נהרג בפיגוע באמצע בלפסט".
זו הייתה הופעה מצוינת, באולסטר הול, ריח חזק של דגים ושל בירה, המון נערות בנות 14 בחצאיות מיני קצרצרות וצפון-אירים ששתו ועישנו קצת יותר מדי, אבל ההופעה הייתה מצוינת. טובה יותר מזו שהייתה ערב קודם בדבלין, הופעה שנערכה בקור מקפיא, כשברט אנדרסון הסולן רץ מצד לצד של הבמה ואמר ש״זה לא כי אני ספורטאי כל כך מוצלח, פשוט נורא קר לי כאן". אבל גם ההופעה ההיא הייתה טובה מאוד, מונעת משירי האלבום השלישי של סוויד, ״Coming Up״. מאחורי הקלעים הגיטריסט ריצ׳רד אוקס הסביר לי ״אנחנו בסיבוב הופעות, ומה שמעסיק אותנו זה אך ורק לתת כל ערב הופעה טובה יותר מאתמול״.
אבל עוד קודם לכן היה לי פז״מ סוויד לא רע. כבר במאי 1992 יצא לי לראות אותם בלונדון, בהופעת השקה קטנה של הסינגל הראשון שלהם אי פעם, ״The Drowners״, והתאהבתי מיד בסולן הטווסי עם חולצת המשי התכולה ובגיטריסט תואם ג׳וני מאר, ברנרד באטלר, שעמד מאחור ועיניו נעוצות בנעליים וניגן תפקידי גיטרה מעורפלים ומכשפים. באותו קיץ נסעתי לפסטיבל רדינג, בעיקר בשביל נירוונה, אבל על הדרך ראיתי גם את סוויד מקבלים את תואר הלהקה-הכי-טובה-באנגליה-שעוד-לא-הוציאה-אלבום.
שנה אחר כך הלכתי איתה, סטודנטית ישראלית לאמנות - למסע אורבני אל תוך השלג של לונדון. השלג שלא בא לבקר בכל שנה. לבשתי מעיל ארוך וחם, שתיתי תה עם חלב, ובמהלך אותו ערב שבו הכינה ארוחת ערב לי ולחברים מהקולג', היא חתכה לעצמה את האצבע בקופיץ ענק, כמעט קטעה את האגודל, ודיממה בכמויות מבעיתות. לקחתי אותה על הידיים לבית החולים בבלסייז פארק, שם תפרו לה את האצבע. כשחזרנו מליל הבלהות, היא רוויית מורפיום ואני עם הרבה קוניאק בדם, שמנו בטייפ קסטות את כל האלבום הראשון של סוויד ושמענו אותו בעיניים עצומות, מתחילתו ועד סופו. וכשנגמר, עם ״החיים הבאים״, ראיתי שהיא נרדמה. יצאתי בלי לומר מילה אל השלג הלונדוני ולא חזרתי אף פעם.
באותו מרץ 1993, בחורף ההוא, כשאלבום הבכורה המושלם שלהם נמכר תוך שלושה ימים ב-300 אלף עותקים, הכרטיסים לכל ההופעות אזלו מראש, ודיוויד בואי קרא להם ״להקה גדולה עם סולן נפלא״, סוויד תפסה לעצמה נישה מיוחדת - התשובה המוחצת של הבריטפופ הלונדוני לגראנג' של סיאטל. היה זה תקליט נהדר. מרהיב, מוזר, קסום וסתום, עם עטיפה שנויה במחלוקת (זה גבר מנשק גבר? זו אישה מנשקת אישה? זה גבר שנראה כמו אישה שמנשק אישה?) ועם אסופת שירים מוחצת.
ברט אנדרסון, אז בן 22, ידע לתת לתקשורת את מה שהיא אוהבת. ״אני ביסקסואל שעוד לא ניסה יחסים הומוסקסואליים״, ענה לעיתונאי ששאל אם הוא גיי. פגשתי אותו במשרדי חברת התקליטים של סוויד בלונדון, והוא קונן: ״זה מעצבן אותי, העיסוק האובססיבי בבגדים הנשיים שלי. כותבים על זה יותר מאשר על השירים״. ואז הוסיף: ״אבל זה באשמתי״.
דמותו של אנדרסון לכדה את התודעה. סמל סקס, כתבו עליו, גנדרן מנייריסטי. וגם ״אי אפשר לאהוב את ברט אנדרסון יותר ממה שהוא אוהב את עצמו״. בריטים יודעים להיות אכזריים כלפי האלילים שלהם. ולי הוא אמר: ״אני לא שחצן ולא נרקיסיסט, אבל אני גם לא צבוע ובהחלט רוצה להצליח בגדול. אני נהנה מהפרסום ואני אוהב לראות את התמונות שלי על שערי מגזינים למוזיקה״.
עיתונאי מכובד מאוד מה״אינדפנדנט״ נשלח אז לסקר את תופעת סוויד. סוף מרץ-תחילת אפריל 1993, הייתי בעיצומו של משבר פרידה וגירושים קשה, לבד בלונדון הקפואה. אבל למזלי הייתה מוזיקה מצוינת סביבי, ולמזלי העוד יותר טוב, היה לנו חבר משותף, לי ולוויליאם ליית מה״אינדפנדנט״. כך השתחלתי אל מאחורי הקלעים בהופעה ההיא בקילבורן. ליית כתב אז: ״סוויד מביאים עגמומיות אנגלית מסוגננת, כסוג של תגובת נגד לזעם הפראי של הגראנג' האמריקאי. מול הגיטרות הכוחניות של נירוונה, סוויד מציבים מפלי צלילים נשפכים של פסנתר וגיטרות מתערבלות, שבירות ומתמוטטות. כנגד הצ-רחנות המדהימה של כריס קורנל מסאונדגרדן והמוחצנות הגברית החריפה של אדי ודר מפרל ג'אם, ברט אנדרסון מציג שירה מתפנקת ומלנכולית״.
המשבר הראשון
מה הייתם אומרים אם היו מספרים לכם שהסולן היפה והמעודן, עם הטאץ' האינטלקטואלי, בכלל גדל בזבל? אנדרסון נולד וגדל בשכונת עוני אלימה ומוזנחת בברייטון. אמו מתה כשהיה ילד, ואביו, פועל (מובטל, רוב הזמן) גידל אותו בדוחק רב והשמיע לו מוזיקה קלאסית ללא הרף. אנדרסון פיתח נטייה למופנמות, לעידון ולאסתטיקה. ״תמיד העדפתי חולצות משי ורודות על מעילי עור עם ניטים מוכספים, אבל הילדים בשכונה שנאו את זה. אז קראו לי הומו והרביצו לי בכל הזדמנות. הבגדים שלי והמראה שלי אתגרו אותם. הם לא יכלו לסבול את הסטייל שלי".
שם, בשכונה הגרועה בברייטון, אנדרסון הכיר את מאט אוסמן, מי שיהפוך לבסיסט של סוויד. באוקטובר 1989 הם שכרו דירת חדר בלונדון ופרסמו מודעה בעיתון ״מלודי מייקר״ - ״דרוש גיטריסט״. כך הכירו את ברנרד באטלר, הגיטריסט, הפסנתרן והמלחין של שני התקליטים הראשונים. בהרכב הראשון הייתה חברה גם בת זוגו של אנדרסון, ג׳סטין פרישמן, שניגנה בגיטרה ושרה בקול שני. פריש-מן גם נתנה ללהקה את שמה, כמחווה לשיר של מוריסי, "Suedehead".
אבל לא היה להם מתופף. הם הופיעו במועדונים קטנים עם מכונת תופים אלקטרונית. ״ואז ערב אחד ניגש אלי הקופאי שמכר כרטיסים למועדון ואמר לי, 'שמע, אני מתופף יותר טוב מהמכונה המטופשת שלך!״, סיפר אנדרסון. למחרת כבר הביא סימון גילברט את התופים מהבית והצטרף ללהקה.
מה שפחות זוכרים לסוויד זה את השנתיים שבהן הופיעה החמישייה בכל מקום, כשהיא מנסה לעניין אמרגנים, מפיקים וחברות תקליטים בחומר שלה, ומקבלת תשובות שליליות בשרשרת. פרישמן נשברה ראשונה. היא פרשה בתחילת 1992. יותר מאוחר תפרגן: ״כנראה שככה זה היה צריך לקרות. עובדה שסוויד הצליחה דווקא בלעדי".
התפנית
באפריל 1992 החלה התפנית. ג׳ים ארנדייל מה״מלודי מייקר" פרסם כתבת שער עם הכותרת הבומבסטית, ״הלהקה החדשה הטובה ביותר שאתם לא מכירים״. מכאן החלה התזוזה. הסינגל הנמכר ביותר בבריטניה ב-1992 היה ״The Drowners״. ההופעה בפסטיבל רדינג סימנה אותם כדבר הגדול הבא. הקהל ידע את המילים בעל פה עוד לפני שיצא תקליט הבכורה.
אנדרו סמית מה״ניו מיוזיקל אקספרס״ כתב ש״זה פשוט לא הוגן שללהקה חדשה יש כל כך הרבה שירים גדולים״. ואכן היו הרבה שירים גדולים בשני התקליטים הראשונים, ואז באטלר פרש. אנדרסון הגיב ב״הלהקה לא תתפרק, סוויד לא בנויה על אדם אחד״, וגם אני חשבתי שזו הצהרה ריקה מתוכן - שאתה לא יכול להרשות לעצמך לאבד את המלחין של הלהקה ולהישאר רלוונטי. מחיתי דמעה בסתר ושמחתי להתבדות.
השלישי של סוויד היה נהדר. עם גיטריסט חדש ריצ׳רד אוקס בן ה-17, ועם קלידן בשם ניל קודלינג (בן דוד של סימון, המתופף), הם שמרו על המומנטום. אנדרסון הפתיע ככותב-מלחין מצוין, וגם כגיטריסט טוב. אחרי ההופעה הפנטסטית בבלפסט, קודלינג, אמר לי: ״להקה טובה היא כמו קבוצת כדורגל טובה. מה שחשוב זה השילוב וההבנה בין המבוגרים לצעירים״.
ואז הם הגיעו לישראל בפעם הראשונה. חוץ מהופעות טובות וסיבוב בחופי תל אביב, חברי הלהקה גם הגיעו לאולפן גלי צה״ל והקליטו גרסה אקוסטית מיוחדת בתוכנית של יואב קוטנר לשיר ״Everything Will Flow״. משם החל סיפור אהבה מתמשך עם הקהל הישראלי. הם חזרו לכאן כמה פעמים (וברט אנדרסון גם הגיע להופעה כסולן, בתקופה שבה הלהקה שבתה מפעילות), והחודש זו תהיה ההופעה החמישית בישראל כלהקה.
באמריקה הם לא הצליחו כמצופה. זמרת לאונג' אמריקאית שהשתמשה בשם הבמה ״סוויד״, תבעה אותם על השימוש במותגה, זכתה ואילצה את הלהקה להפיץ את אלבומיה בשם The London Suede. בעיני האמריקאים הם היו מעודנים מדי, ביחס לתקופה הרועמת. ״יותר מדי רוקסי מיוזיק ופחות מדי לד זפלין״, כמו שאמר אחד המפיקים בניו יורק. סוויד הביאה מפיק חדש, סטיב אוסבורן ממנצ׳סטר, והוציאה ב-1997 תקליט שונה, ״הד מיוזיק״, שהיה יותר מסונתז ואלקטרוני ופחות מבוסס על גיטרות. אוסבורן ניסה להביא את סוויד אל קהל הדאנס הצעיר, אל המועדונים של סוף שנות ה-90. המהלך לא צלח אף על פי שהאלבום הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים. התקליט החמישי הוקלט כבר בתוך המאה ה-21, והוא לא נמכר ולא זכה לביקורות טובות. סוויד התפרקה באקט ארוך של הופעות, חמישה לילות רצופים בלונדון. כל ערב ניגנו אלבום אחר וסיימו בשירים גנוזים שלא נכללו באותו אלבום, וזהו. ״סוויד לא תתאחד יותר״, אמר אנדרסון. אבל הוא היה מכור אז להרואין, כך שקשה להאשים אותו בהבטחה הזו.
במאי 2004, אחרי תהליך גמילה מסמים ומאלכוהול, אנדרסון חזר במפתיע לשתף פעולה עם באטלר. הם הוציאו אלבום בשם ״הדמעות״ ויצאו לסיבוב הופעות מצליח, אבל העסק לא שרד. אנדרסון הוציא ארבעה תקליטי סולו, הופיע בישראל ב-2007, אבל סוויד שבה והתאחדה, ובמרץ 2012 יצא מארז שכולל את הופעת האיחוד שקיימה ברויאל אלברט הול. מיד אחר כך הוציאה אלבום חדש ״Bioodsports״ ב-2013, ובקרוב ייצא האלבום השביעי.
אז הנה, 2015, קיץ, בלר חזרה להופיע והוציאה תקליט חדש. סוויד מופיעה ותוציא אלבום חדש. נשאר רק לחכות לאיחוד של אואזיס, ואולי גם של אדורבל, כדי להכריז סופית ששנות ה-90 בעצם עדיין כאן.