רצועת טיימינג: חוזרים להתאהב בשילוב בין פאנק-רוק למוזיקה אירית

עיתוי, כולנו יודעים, הוא דבר חשוב. אבל במקרה של יצירת אמנות הוא יכול לחרוץ גורלות. גם יצירת מופת תלך לאיבוד אם תצא בתקופה ובמקום ששונים ממנה באופן מהותי. וזה בדיוק מה שקרה לאלבום rum, sodomy and the lash, שיצא באנגליה לפני 30 שנה בדיוק. אלבום שכולו קסם, גסות רוח, פיוט ותשוקה טהורה, שיצא לאוויר העולם המסונתז והפופי של אמצע שנות ה-80.

עולם שלא ידע איך לאכול את התמהיל המרהיב של פאנק ומוזיקה אירית עממית.  זה היה אלבומה השני של להקת ה-pogues, שהוקמה בלונדון בתחילת שנות ה-80 בידי מוזיקאים ממוצא אירי, בראשותו של שיין מקגואן. פאנקיסט רקוב שיניים, אלכוהוליסט, משורר בחסד וזמר אדיר. אלבום הבכורה שלהם, red roses for me, זכה לתגובות טובות, אבל היה מופק מדי והתבסס בעיקר על גרסאות כיסוי.

כמעט בהתאם לאישיות המסוכסכת של מקגואן, האלבום הזה בקע – כאמור – אל תוך סצנה מוזיקלית שלא הבינה מה הוא רוצה ממה. תחשבו שבאותה שנה כיכבו במצעדים דייר סטרייטס, א-הא, סימפלי רד, סוזן וגה וספרינגסטין. ובכל זאת, משהו בקסם שלו הצליח להבקיע את החומות. Rum, sodomy and the lash הצליח להשתחל לרשימת 20 האלבומים הנמכרים בבריטניה, ולא פחות חשוב – רכש לעצמו מעריץ בשם טום ווייטס שהגדיר אותו כ"אי המטמון של הדקדנטיות". 30 שנה אחרי שיצא, הגיע הזמן שתתאהבו בו גם אתם.