יום חמישי שעבר, שבו התבצעה המתקפה הנפשעת במצעד הגאווה בירושלים, ליוויתי את הזמר ליאור נרקיס לקראת המופע שלו בקיסריה. משעות הצהריים שהיתי עם צוות צילום צמוד לאמפי העתיק, במסגרת סדרה דוקומנטרית שאני עמל עליה, ותיעדנו את ההכנות למופע: מהקמת הבמה, דרך הגעתו של הכוכב למתחם, הבאלאנס, המנגל הענקי לכל צוות ההפקה הגדול ועד לעלייה הדרמטית לבמה למול אמפי־תיאטרון מלא מפה לפה.
המוזיקה, במובן הזה, היא רק הביטוי לתופעה רחבה בהרבה. אני מכיר לא מעט משפחות מזרחיות שמרניות מאוד, כאלה שעד לפני עשור המילה “הומו" שימשה אצלם רק כקללה. אבל רוח הזמן, ויציאתם של כמה מצעירי המשפחה מהארון, גרמה אצלם לפתיחות שפעם נראתה בדיונית. עדיין לא קל לגדול כהומו במשפחות האלה. ממש לא. אבל זה כבר לא סוד. ולא בושה. ואף על פי שמרבית חברי המשפחה הם אנשים מסורתיים שמצביעים ליכוד, וגם ימינה מזה, הם כבר לא מחביאים את הילד או את האחיין ההומו. וזה נהדר. וזה נמצא בתהליך מתמשך של שיפור. ואת הפתיחות הזאת, גם מאה שליסלים לא יוכלו לעצור.
התרעות פיקוד העורף