"ראיתי את עתיד הרוקנרול ושמו הוא ברוס ספרינגסטין" (ג'ון לנדאו, מבקר מוזיקה ב־ The Real Paper ועוד מעט מפיק מוזיקלי, מאי 1974)

דרדור התופים הקדחתני. האינטנסיביות הרותחת. הזעם והאימה והכאב והתשוקה שמתדלקים את השיר הזה. אי אפשר לטעות בשיר הזה. זה שיר של דרך, של זהות, של גבריות שוקקת, של רוקנרול אמריקאי במובנו העירום: חשוף, נטוש, בודד, אבוד בתוך חיבוטי הנפש, מבקש שהלילה, רק הלילה, הכל ישתנה.

אבל הלילה עוד לא ירד. השעה היא שעת ערב. השנה היא 1975. ועכשיו כבר קיץ. עוד מעט הוא יעלה אל הבמה. בעוד עשר שנים כל העולם יכיר אותו. יעריץ. יאהב. יהיה עפר לרגליו. רק שהלילה שום דבר מכל זה עוד לא קיים. ישנה רק הבטחה. זו שמגולמת בכישרון, בגוף ובקול של גבר צעיר, רק בן 26, העונה לשם ברוס ספרינגסטין.
 

ב־25 באוגוסט, לפני 40 שנה בדיוק, כשג'רלד פורד היה נשיא ארצות הברית, ספרינגסטין עלה על הדרך המהירה להצלחה. באותו יום הופיעו האלבום והתקליטון שנשאו שם זהה, מבטיח, דרוך – Born to Run ("נולד לרוץ"). מהר מאוד, כבר במחלף הבא, תחסום את ברוס משאית גדולה בדמות מאבק משפטי עם המפיק שלו, מייק אפל; אבל הוא יתגבר ויעקוף אותה, ומשם, בדרך לנהר, כבר איש לא יצליח לבלום אותו. היום, כשהבוס נראה בטוח בעצמו, מחייך מאוזן לאוזן בכל מופע שסוחף עשרות אלפי מעריצים נלהבים, קצת קשה להאמין שבקיץ ההוא, רגע לפני אותו תקליט שלישי, היסטורי, הקריירה שלו הייתה בסכנה אמיתית. ואז הגיעו התופים הללו ושחררו הכל.
 
חוזה של עשרה אלבומים
 
ספרינגסטין נולד, רגע לפני 1950, כשעיניו מביטות אל מעבר לנהר, אל אורותיה הנוצצים של העיר הגדולה. הפיפטיז עברו עליו בניו ג'רזי, לא הרבה יותר מפרוור של ניו יורק, במשפחת פועלים. דאגלס, אביו, היה נהג אוטובוס. אמו, אדל, עבדה כמזכירה רפואית. וערב אחד ראה ספרינגסטין בטלוויזיה את העתיד שלו. קראו לו אלביס פרסלי. והוא הניע את ירכיו, שר רוקנרול, הבנות צעקו וברוס הקטן ביקש גיטרה מאמו. והיא קנתה לו. ב־18 דולר. אביו הזעיף פנים. הוא חשב ששום דבר טוב לא יצא מזה.
 
מה עושה נער אמריקאי מעיירה קטנה? מקים להקה. כותב שירים. מתאמן שעות על הגיטרה. וחולם. חולם המון. נערים אמריקאים אחרים, ששמעו בפתח העשור את הביץ' בויז ואחר כך עברו לביטלס ומשם לסטונז ולאנימלז והגיעו עד לדילן, גם הם חלמו אז, באמצע הסיקסטיז, על שלום ואהבה. אבל גמרו בצורת גוויות, תחת גשם שוטף, בבוץ הטובעני לצד נהר המקונג. ספרינגסטין לא נשלח להילחם בווייטנאם, משום שנפצע בתאונת אופנוע. הוא המשיך לחיות, אבל לא שכח את חבריו המתים. הם עוד יצוצו בהמשך, עם דגל אמריקאי וג'ינס.
 
אף על פי שלא צלח קריירה צבאית, כינו אותו חבריו "הבוס", בזכות האחריות שלקח על הנגנים שניגנו איתו, הדומיננטיות ומן הסתם הכריזמה שהיו לו. בתחילת הסבנטיז התחילו לדבר במועדוני הפרוור ההוא על ספרינגסטין הזה, שהיה ידוע גם כ"ג'ימי הנדריקס של ניו ג'רזי", עד שהחליט להמיר את הבלוז הכבד ואת הרוק הכבד בפולק־רוק שהיה רחוק מאוד מהדיסטורשן האימתני של הגיטריסט הקטלני שחום העור. ספרינגסטין, מצדו, רצה את זה יותר גדול, יותר מצליח, יותר תפוח. ועוד לפני גיל 23 היה נראה שזה אכן עומד לקרות, כשלקח לעצמו סוכן בשם מייק אפל. אפל סידר לו אודישן אצל המפיק האגדי ג'ון האמונד, זה שהחתים כעשור לפניו אחד בשם בוב דילן. כשהאמונד שמע בפעם הראשונה את ספרינגסטין, שהיה כבר משופשף, בשל ובעל עוצמה, הוא פשוט יצא מדעתו. עד כדי כך שהחתים אותו על חוזה מטורף של עשרה אלבומים בחברת קולומביה. העתיד נראה קרוב ונוצץ. אבל זה לא היה כל כך פשוט.
 
חודש אחרי ההחתמה כבר הופיע אלבום הבכורה של הטאלנט החדש והצעיר מניו ג'רזי, Greetings From Asbury Park NJ. המבקרים התלהבו מהקול החדש שבקע מהרמקולים, מיכולת הכתיבה המשובחת, מהרגישות הסגנונית. הקהל התפעל פחות. הרבה פחות. 25 אלף עותקים בלבד נמכרו באותם שבועות עתירי מבוכה. זו הייתה רק המהלומה הראשונה. החבטה השנייה הונחתה עוד באותה שנה, 1973, עם צאת אלבומם השני של הבוס ולהקתו הטרייה, האי־סטריט בנד, The Wild, the Innocent & the E Street Shuffle. ספרינגסטין כתב שירים ארוכים, עמוקים, אינטלקטואליים במידה, על חייהם של חבריו הצעירים בניו ג'רזי, והקהל הגיב ברגליים, כלומר הדיר את רגליו, למרות ההפקה המשובחת של אפל עצמו, עם מעט עזרה מטכנאי הקלטות צעיר בשם לואי להב. ספרינגסטין המשיך הלאה, והקהל, שאומנם לא רץ לחנויות, החל למלא את הופעותיו של ספרינגסטין וחבריו ללהקה, קלרנס קלמונס וסטיבן ואן זאנדט, שהיו חוויה מזככת ועוצמתית. עד שמבקר המוזיקה ג'ון לנדאו ראה את ההופעה וכתב את הטקסט האלמותי שלו בירחון המוזיקה The Real Paper במאי 74': "בערב שבו חשתי צורך להרגיש צעיר, ספרינגסטין גרם לי להרגיש כאילו שמעתי מוזיקה בפעם הראשונה בחיי".


ברוס ספרינגסטין והאי סטריט בנד
 
כך נכתבת אגדה
 
המנהלים הגדולים, עם המכוניות הגדולות, שכבר כמעט התייאשו מהסיכוי לעשות קצת כסף מהבחור נמוך הקומה, שאז, עוד לפני עידן הכושר, היה צנום למדי, החליטו להשקיע בתקליט נוסף, שלישי. לנדאו, העיתונאי, הפך למפיק. השותפות הפנטסטית ביניהם הציתה את עולם הרוק האמריקאי. ספרינגסטין סמך על לנדאו. לנדאו האמין בו. אבל הכישלונות היו שם ברקע. הפחד שט מעל כמו עננה. ואולי זה ההסבר לזמן שחלף. העבודה על האלבום, הכולל שמונה שירים בלבד, ארכה יותר משנה. מה הפלא, רק ההקלטה של שיר הנושא, זה שנשמע כאילו ניתך בטייק אחד זריז וחם, נמשכה, תקשיבו טוב, לא פחות מחצי שנה. 
 
ספרינגסטין רצה שזה יהיה מדויק, נושם, אמיתי, ולא היה מוכן להתפשר. בשלב מסוים חלם שאולי בכלל יקליט בהופעה חיה, אבל שוכנע לרדת מהעץ. וטוב שהוא ירד. טוב לכולנו.
 
12 ימים לפני צאתו של האלבום, ב־13 באוגוסט 1975, נפתח מרתון ההופעות של ספרינגסטין והאי־סטריט בנד. הם הופיעו עשר פעמים בחמישה לילות, במועדון Bottom Line בצד הנכון של הנהר בניו יורק. ואז יצא השיר. ונחשף האלבום. והכל השתנה. פתאום לספרינגסטין היה להיט. להיט כביר, ששודר ללא הרף ברדיו וטיפס לתוך 20 הגדולים במצעד הבילבורד. האלבום עצמו זינק עד למקום השלישי.
 
כך נראית הצלחה. כך נכתבת אגדה. חודשיים לאחר מכן, בסוף אוקטובר 1975, השבועונים “טיים” ו”ניוזוויק”, ללא תיאום מראש, הניחו את פרצופו של ספרינגסטין על שעריהם. אחר כך יגיע “הנהר” (The River). ו”נולד בארצות הברית” (Born in the U.S.A). 
 
ב־2003, במדריך “זגאט”, ניצב ראשון Born to Run ברשימת 1,000 אלבומי כל הזמנים, לפני “אבי רואד” ו”מועדון הלבבות השבורים של סרג’נט פפר” של הביטלס. המעגל נסגר. המשימה הושלמה. אפשר לפתוח מבערים ולהתחיל לרוץ.