אני זוכר במדויק את הפעם הראשונה שבה שמעתי את ריטה. זה היה “בגידה", הסינגל הראשון שלה ששר לי ברדיו, בסוף 1985. חורף חיפאי קר, ובבת אחת נהיה לי חם. ושמח. ומסקרן. עד אז, מעולם לא שמעתי זמרת ישראלית ששרה בצורה כל כך חצופה, ישירה, מהבטן (שזו דרך יפה לא להזכיר בכתב איבר אחר. נשי לגמרי). נישא על גבי ההפקה המוזיקלית הפופית והמרהיבה של רמי קליינשטיין, עם חמת החלילים המסונתזת, הבנתי מיד שנפל דבר. בעיקר הלסת שלי, שנשמטה. והתאהבתי. אהבה שרק התחזקה בקדם אירוויזיון המיתולוגי של 1986, עם “שביל הבריחה" והז'קט הסורר.
במקרה ההפוך, אני כמעט לא מרגיש שאני עוסק בפעילות גופנית מתועבת. וזה היה לגמרי המקרה, במקרה של ריטה. 34 שירים, מרביתם יהלומים. את חלקם אני אומנם לא מסוגל לשמוע (“שיר אהובת הספן" היה רגע משבר אמיתי בריצה. מזל שיש שלט), אבל כשיש לך את “עטוף ברחמים", “תפתח חלון", “אני חיה לי מיום ליום", “בוא", “אל תפחד", “הנסיכה והרוח", “לאלף נמר" ועוד ועוד, אתה מבין, במצטבר, שההבטחה הגדולה של חורף 1985 התממשה. לא בכיוון שעליו חלמתי, אבל היי, כולנו שונים לגמרי ממה שהיינו אז, בימי התום.
התרעות פיקוד העורף