מעשה בילדון מרמת השרון, שבחגיגות בית הספר היה שר בית אחד ומיד נמלט על נפשו מרוב ביישנות. מנגד, כמי שהיה שובב מטבעו, נהג אותו ילדון להגיח לעבר מבוגרים שעברו מולו ברחוב, "להרביץ" חיקוי – ולהיעלם כלעומת שבא.
הילדון הזה, שיש אומרים כי התמהיל של ביישנות ושובבות מלווה אותו עד הלום, חוגג ממש היום 60 סתווים. זהו חיים משה, מקבלני הלהיטים הגדולים בזמר העברי, שלכבוד יום הולדתו עורך עמנו מסע במשעולי חייו ובקריירה העשירה שלו.
הוא בן מזל בתולה. "זה אומר ביקורת עצמית חזקה, יושר ועוד כמה דברים טובים, שלא אציין כדי לא להישמע שחצן". כל חייו הוא חי בשכונת מורשה, שאותה לא יחליף בשום מקום אחר. "כאן נולדתי וכאן אמות", אמר פעם "מוסה", כפי שכונה על ידי החברים בשכונה. הוריו המנוחים, יוצאי תימן, היו אנשי עמל. אביו, יעקב, עבד בבניין ואת אמו, שרה, הוא מתאר בהומור שלו כ"בוגרת 'רימון'" (כלומר, היא עבדה בניקיון בבית הספר המוזיקלי הנודע, השוכן בסמוך לשכונה).
לאחר היסודי, החזיק מעמד שנה בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל" ("חיידק השירה כבר התפשט בי שם ויותר שרתי משלמדתי"), ומשם עבר לעבוד בדפוס. "למרות שאבא שלי היה בטוח שלהיות זמר זה לא מקצוע, התחלתי להופיע בערבים", הוא נזכר. בצבא שירת בגולני. "אפילו לא ניסיתי להתקבל ללהקה צבאית, אם כי כעת ברור לי ששם זה בית הספר הטוב ביותר שיכול להיות לזמר", אומר משה במבט לאחור.
בגיל 22 התייצב מתחת לחופה. רעייתו, יפה, היא קרובת משפחה רחוקה והם מכירים מגיל אפס. "סימנתי אותה ואמרתי שזאת שלי עד סוף ימי". הם הורים לשלושה בנים. הבכור, אסי, 37, הוא עורך דין המעורב בקריירה של אביו. גדי, 35, זמר, ולירן, 32, עוסק בהיי־טק.
לאחר השחרור מצה"ל, צעדיו המקצועיים הראשונים של משה היו בלהקת "השובלים", שפעלה בכרם התימנים. משם צירפו אותו דקלון ובנמוש ללהקתם, "צלילי הכרם". אגב כך הוציא ב־79' את תקליטו הראשון, "שבח אשיר". לקהל הרחב נחשף שלוש שנים מאוחר יותר עם התקליט "אהבת חיי", שממנו פרץ הלהיט הערבי "לינדה". "אצלנו, בשכונה, שמענו המון שירה בערבית", הוא מציין. "אחרי השיר הזה כבר לא נשארתי חיים משה הקטן שהייתי, הפכתי למישהו אחר. פתאום נהייתי כוכב. אם זורקים אותך לאש, מה תעשה?" הוא נהיה מכונת להיטים.
שנת 1984. "תן לזמן ללכת". אביהו מדינה. חברות ושיתוף פעולה מקצועי. "אין כמו אביהו בלדעת להתאים שיר לזמר". במקביל משה התאים עצמו לסגנונות אחרים. באותו תקליט ביצע את "רומנסרו תל אביב", שכתבו יורם טהרלב ונורית הירש, והשתלב בנוף פסטיבלי הילדים. "ככוכב התגלגלתי מדבר לדבר. אף אחד לא הדריך אותי. הכל אצלי היה כישרון טבעי".
השיא הגיע ב־1986. "ראיתי הופעה של יורגוס דאלארס ב'מדיסון סקוור גרדן', בניו יורק. היה שם שיר אחד ששיגע אותי. כשחזרתי לארץ אמרתי, 'יש לי להיט, לא יעזור לכם כלום'. פניתי לעוזי חיטמן, שכבר כתב לי קודם, וכך יצא 'תודה'". עד היום, 11 שנה לאחר מותו הפתאומי, חיטמן הוא כמותית הכותב מספר אחת של חיים משה. הגם שהיה מוכר כמלחין מחונן, משה נהנה ממנו בעיקר ככותב מילים, לרוב ללחנים יווניים.
על חיטמן המנוח הוא מתרפק: "היינו כמו אחים, אף אחד לא הרגיש אותי כמוהו. עם המילים שלו יכולתי להיות אני, עד כדי כך הוא קרא את המחשבות שלי".
"דווקא שיר שקט כמו 'נשבע' כמעט הביא אותי לקריירה בינלאומית", מפתיע משה. "פתאום מצאתי את עצמי על הקו לצרפת. הציעו לי שם קריירה גדולה והרבה כסף, בתנאי שאתיישב בפריז. אמרתי להם 'אם אני לא רואה את הילדים שלי ארבעה ימים, אני מת', והשארתי אותם עם הצפרדעים שלהם".
ב־1989, לאחר שכשל בקדם אירוויזיון עם השיר "לחיים", הפתיע משה כשיצא עם "ממעמקים קראתיך", תקליט בעל גוון חסידי, בהדרכת ד"ר מרדכי סובול. "אמרגן שהתחיל לעבוד איתי שאל: 'למה שלא תשיר גם לדתיים?' בדיעבד אני לא בטוח שזה היה לטעם הקהל שלי".
כעבור שלוש שנים עוד להיט ענק, "הקולות של פיראוס", הפעם עם מילים מאת אילן גולדהירש. "זה שיר עם סיפור מאחוריו. בהתחלה הוא בכלל לא נכנס לתקליט. כשנזכרתי בו, התברר שזרקו באולפן את סרט ההקלטה. מפיק התקליט, מאיר ראובני, לא ויתר. הוא בא לאולפן וחיפש באשפה סרט־סרט עד שמצא. החזרנו אותו לתקליט במקום שיר אחר, והשאר ידוע".
קצב הלהיטים הלך והתמתן, עד שפרץ שוב ב־1998, הפעם במסגרת פרויקט "עבודה עברית", עם חידוש ל"הנני כאן" מאת חפר וזלצר, משירי הדגל של יהורם גאון. "עד היום אני מעריץ של יורם. לפני שהתפרסמתי, הופעתי עם שירים שלו. ב'עבודה עברית' הייתי צריך אומץ כדי להתמודד עם שיר שכל כך פרסם אותו". אז, ב־98', גם יצא "התמונה שבאלבום", שכתבו ה"אתניקסים" - זאב נחמה ותמיר קליסקי - והפך לשיר האולטימטיבי של משפחות המתגייסים. "הקלטתי את השיר כשהבן שלי, אסף, עמד להתגייס. כששרתי אותו, ראיתי בהופעות אנשים בוכים מהתרגשות ולא הבנתי למה. לקח זמן עד שתפסתי בכמה אנשים הוא נוגע".
מדלגים עוד ארבע שנים ל"עד סוף העולם", הדואט צובט הלב מאת יוסי גיספן ושמעון בוסקילה, שהוא שר עם חברו מראש העין, יואב יצחק. מי שחיבר כאן את הקצוות היה יוסי בן־דוד. יוסי הוא קרוב משפחתו, ומשה כמעט לא שר משיריו. "זה עניין של טעם", הוא מעיר, "תמיד חיפשתי שירים יותר בוגרים". המילה "חיפשתי" מאוד במקומה. משה מוכר כרב־אמן בבחירת השירים שהוא שר, תחליף ראוי לכישרון כתיבה שבו הוא לוקה בחסר.
עם הזמן הוריד הילוך. אולי הייתה זו עייפות החומר. ים. בירות. התמכרות לצפייה בשידורי כדורגל בטלוויזיה. וחרושת של שמועות, שהתפתחה מאחורי גבו, על זמר שלא "מתערבב", מרוחק מהכותרות ומטורי הרכילות. דיברו על אהבת השתייה שלו. "אף פעם לא הגזמתי בזה", הוא טוען. "כיום אני שותה יין אדום. זה טוב לבריאות. גם לא אוכל הרבה, משתדל לוותר על לחם ועוגות. גם עושה הליכות".
הוא מחוץ לפוליטיקה. מתוך עיקרון. "שאני אשיר נגד חיילים?" תוהה משה. "נגד התנחלויות? נגד כיבושים? אני לא נגד, אני לא בעד. אין לי מושג על מה המהומה עם השרה רגב. אני רק רוצה לשיר".
לאות מסוימת ניכרת בו. הזמנות להופעות בחו"ל עוברות אצלו סינון קפדני. "כבר אין כוחות לטיסות ממושכות. וזה לא כלכלי, אפילו. עברו הזמנים של לנסוע הלוך וחזור". עכשיו 60 או "שש־אפס", כפי שהוא מעיר בהומור. אין לו דרישות מוגזמות. רק שהבנים יתחתנו כבר. ומה עם נכדים? "בשביל מה בנינו בית כזה גדול, רק ליפה ולי?"
משה מביט לאחור בסיפוק. "הרבה מהשירים שלי הפכו לקלאסיקות, וזה מה שהקהל דורש. כמעט אין מקום לשירים חדשים".
התרעות פיקוד העורף