בכניסה לתיאטרון מרינסקי בסנט פטרסבורג הרגשתי כמעט מבויש. זה היה ערב פתיחת העונה - העונה ה–233! - ובמבואה של התיאטרון המפואר התגודדו מאות מקומיים במיטב מחלצותיהם, שנראו טבעיים לגמרי על רקע השנדלירים הענקיים ופיתוחי הזהב המצפים כל פינה באולם. אח, אמרתי לעצמי, זאת תרבות. גאה, רציפה, חלק מהותי מהדנ"א של העיר והעם כולו. עיר שהצמיחה את דוסטויבסקי, שוסטקוביץ', גוגול, פושקין, צ'ייקובסקי ועוד ועוד. עיר שמרבית הפוסטרים בחוצותיה מוקדשים להצגות ולקונצרטים. עיר שבכל פינה נידחת שלה אפשר למצוא תיאטרון.
כמובן, תרבות הופכת אותך לאדם עמוק ומורכב יותר. החיים שלך עשירים בהרבה, הטעם שלך מתחדד וכך גם האינטלקט. כשהיא טובה באמת, היא אפילו מאתגרת את ההשקפות הכי בסיסיות שלך. אבל היא בשום אופן לא משנה את מבנה האישיות. ולכן גם אנשים שונים יצרכו באופן שונה את אותה תרבות בדיוק.
בבוקר שלאחר הבלט הלכתי לבקר באחת הכנסיות המדהימות ביותר בעולם, הנמצאת בלב סנט פטרסבורג. כנסייה המתהדרת בפרץ עז של צבעים ונראית כמו שילוב פסיכדלי לגמרי של דיסנילנד, הקרמלין ו"צוללת צהובה". מאסטרפיס ארכיטקטוני, שזכה לשם “כנסיית הדם השפוך", כי נבנה בדיוק במקום שבו נרצח הצאר אלכסנדר השני. והנה לכם שוב. תרבות נשגבת הכרוכה בשפיכות דמים אכזרית.
התרעות פיקוד העורף