בכניסה לתיאטרון מרינסקי בסנט פטרסבורג הרגשתי כמעט מבויש. זה היה ערב פתיחת העונה - העונה ה–233! - ובמבואה של התיאטרון המפואר התגודדו מאות מקומיים במיטב מחלצותיהם, שנראו טבעיים לגמרי על רקע השנדלירים הענקיים ופיתוחי הזהב המצפים כל פינה באולם. אח, אמרתי לעצמי, זאת תרבות. גאה, רציפה, חלק מהותי מהדנ"א של העיר והעם כולו. עיר שהצמיחה את דוסטויבסקי, שוסטקוביץ', גוגול, פושקין, צ'ייקובסקי ועוד ועוד. עיר שמרבית הפוסטרים בחוצותיה מוקדשים להצגות ולקונצרטים. עיר שבכל פינה נידחת שלה אפשר למצוא תיאטרון.
ואז החל הערב - הופעה של בלט קירוב המיתולוגי - ומתוך השעמום העמוק התחלתי לחשוב. בין היתר, על הדברים הלא תרבותיים בעליל שהתרחשו בעיר הזאת במהלך 233 העונות האחרונות. הפיכות עקובות מדם, שלטון מונרכי של צארים בזבזנים, שלטון הדיכוי של המפלגה הקומוניסטית שנוצרה ממש כאן, השליטה הנוכחית של אוליגרכים מושחתים ומעלימי עיתונאים וגו'. במילים אחרות - אותו עם יכול להיות אולטרה תרבותי, ובאותה נשימה גם לבצע פשעים איומים. וד"ש, כמובן, לנאצים, ששרפו יהודים לצלילי וגנר.
ואז, בתוך המושב המרווח והעתיק שאירח את ישבני, התחלתי לחשוב גם על מירי רגב, ועל צ'כוב ועל כל מגיני התרבות המזועזעים עד לעמקי נשמתם. וניסיתי להגדיר לעצמי מהי בעצם תרבות, ואם הצריכה שלה הופכת אותנו לטובים ונעלים יותר.
אני חושב שתרבות היא אלמנט קריטי. חיי לא היו חיים בלעדיה. היא אחד המרכיבים הבודדים שהם מותר האדם מן הבהמה. אדם שצורך תרבות באופן רציף נהנה ממתנה מופלאה במיוחד של הקיום האנושי. אבל זה בפירוש לא הופך אותו לאדם טוב, חשוב או ערכי יותר מאדם שהתרבות שלו מסתכמת בצפייה בערוץ 2.
כמובן, תרבות הופכת אותך לאדם עמוק ומורכב יותר. החיים שלך עשירים בהרבה, הטעם שלך מתחדד וכך גם האינטלקט. כשהיא טובה באמת, היא אפילו מאתגרת את ההשקפות הכי בסיסיות שלך. אבל היא בשום אופן לא משנה את מבנה האישיות. ולכן גם אנשים שונים יצרכו באופן שונה את אותה תרבות בדיוק.
יותר מזה. כל מי שעוסק ביצירה יודע היטב שאין כל קשר בינה לבין מוסר. לפעמים, אפילו להפך. יצירה, ששמה נגזר מ"יצר", חייבת להתעלם ממה ש"ראוי" או “מקובל" כדי להמריא. נחמדות, טוב לב וסיוע לזולת לא ממש הופכים אותך ליוצר טוב יותר.
ואכן, לא פלא שחלק מהיוצרים הגדולים היו אנשים ארציים לגמרי. קחו למשל את התחום ה"תרבותי" מכולם - מוזיקה קלאסית. חלק מהמלחינים, שכיום היצירות שלהם מאכלסות טרקלינים מהודרים ואנשים חשובים, היו פרחחים לא קטנים. פרנץ ליסט, שיצירותיו התאפיינו בלהט דתי בוער, היה צרכן אובססיבי של בתי זונות; יוהאן סבסטיאן באך הסתבך בקטטות ואף ישב בכלא; רוברט שומאן היה חולה עגבת שניסה להתאבד בקפיצה מחלון ומוצרט היה בזבזן כרוני ורודף כסף. זה ממש מדגם לא מייצג, אך האמינו לי - לאחר 15 שנה כעיתונאי תרבות, ובשנים האחרונות גם כיוצר, אני יכול לקבוע באופן חד–משמעי שאנשים העוסקים בתרבות אינם טובים, מוסריים או אנושיים יותר מכל אדם אחר.
וזה נכון גם לגבי האנשים שצורכים את אותה תרבות. העובדה שאתה מנוי לתיאטרון, הולך לקונצרטים, חובב בלט קלאסי ומכור לסרטי הגל החדש הצרפתי לא הופכת אותך לטוב יותר מאדם שכמעט אינו צורך תרבות. היא רק מעידה, ברוב המקרים, על כך שיש לך יותר כסף, פנאי ומעמד, ושהתחנכת במשפחה שהייתה יכולה להרשות לעצמה להשקיע גם בתרבות (למעט האנשים הנדירים באמת, שיצרכו תרבות גם אם הפרוטה לא תהיה בכיסם).
בבוקר שלאחר הבלט הלכתי לבקר באחת הכנסיות המדהימות ביותר בעולם, הנמצאת בלב סנט פטרסבורג. כנסייה המתהדרת בפרץ עז של צבעים ונראית כמו שילוב פסיכדלי לגמרי של דיסנילנד, הקרמלין ו"צוללת צהובה". מאסטרפיס ארכיטקטוני, שזכה לשם “כנסיית הדם השפוך", כי נבנה בדיוק במקום שבו נרצח הצאר אלכסנדר השני. והנה לכם שוב. תרבות נשגבת הכרוכה בשפיכות דמים אכזרית.