צהרי שישי. דירה בקומה החמישית של בניין מגורים הרצלייני. שלוש שורות של קהל, לאה מהחום שבחוץ, ומולו זמרת וגיטרה. "אהלן", היא אומרת לקהל, היושב קרוב־קרוב אליה. בעודה שרה את שיריה בזה אחר זה, בעוצמתיות וברוך, מלהטטת בקולה וממיסה את שומעיה בשירים מהורהרים של חשבון נפש ורוחניות, היא מרגשת עד דמעות. "אל תבכו", היא מבקשת, ובעצמה מוחה דמעה.
"נכון, אבל הפעם זה בא ממקום אחר. חליתי במחלה שלא מעטים לא חוזרים ממנה. עברתי ניתוח והתחלתי לטפל בעצמי באופן טבעי. זה כלל שינוי גישה לחיים. פתאום אמרתי לעצמי 'גברתי, את בת 60. לא מוטלות עלייך שליחויות יוצאות מהכלל. תורידי מהכובד שרבץ עלייך ופשוט תהני, תוך כדי התחברות לאלוהים ולאנשים באהבה ובשמחה'. חלק מהטיפול היה בנושא הרגשי, כולל השירים שכאילו נעלמו איתי. החלטתי להחזיר אותם - לא דרך ה'תעשייה', אלא דרך הופעות בבית, כשהתשלום הוא דרך האינטרנט באמצעות חברה שמוכרת כרטיסים. הקהל מקבל אותי עם השירים, יין, פרי עונתי וקצת עוגיות".
"כשהקהל יושב קרוב אלי, זה נותן מענה למשוררת שבתוכי, הרוצה שישמעו את המילים שהיא כותבת. כך אני שרה ורואה את האנשים בגובה העיניים, כשאני מרגישה שהשירים נוגעים בלב שלהם, כפי שהיה פעם, לפני שהמוזיקה נהייתה משהו המוני וגדול. הקהל יוצא ממני עם חוויה אחרת לגמרי".
"היא ממשיכה, אבל במקום לטפל במרכז 'קול הרוח', שניהלתי בעבר, הפכתי את אחד מחדרי הדירה לחדר טיפולים. כמו בשירים, באים אלי".
שמיר, 61, ירושלמית במקור, היא בתם של המשוררת והציירת תחיה בת־אורן, חלוצת התוכניות לעקרת הבית ברדיו, ושל אשר הירשברג, מי שהיה הממונה על מרכז הסרט הישראלי. כילדה, נלוותה אליו בביקוריו בהסרטות של סרטים, שמהן היא זוכרת במיוחד את הסרט "יהודית", בכיכובה של סופיה לורן.
שמיר כותבת שירים מאז כיתה א'. "כבר אז הייתה לי היכולת לראות דברים מהצד, מה שאחר כך בא לביטוי בשיר 'עברתי רק כדי לראות'", היא מציינת. "אולי לא יאמינו לי, אבל מילדות נטיתי לגעת בנושאים פילוסופיים והייתי בעד שוויון הזדמנויות לכולם".
ב־77' הם הוציאו אלבום משותף והשתתפו במופע של אריק איינשטיין, "אנשים אוהבים לשיר". "בשבילי זה היה מרגש מעבר ליכולת", היא משחזרת. "התרגשתי ברמות־על כששרתי איתו. כיום, כשאנחנו מודעים לבעיה שהייתה לו עם הופעות, שהביאה אותו לפרוש מהן, אני מבינה ששנינו לקינו באותה מחלה של התרגשות יתר בהופעות".
שמיר מחייכת. "זה מקום נמוך בתודעה שמגיעים אליו ממצב של מצוקה. הרעיון שבשיר הוא להוציא את הפנינה מהבוץ ששקעת אליו ולצאת מזה מחוזק".
"כיום, אני מבינה שעברתי תהליך מאוד חשוב בהליכה אל הקיצוניות שבה הוצאתי בעוצמה דברים החוצה. עם הזמן התברר שהיה בכך משהו שמעבר לכוחותי. עובדה שלא התאפשר לי לקחת את המהלך הזה הלאה. לא הקמתי להקת רוק. המשכתי להופיע בקיבוצים עם גיטרה. המהפך שלי לא היה, אם כן, שלם, אבל השפיע על זמרות שבאו בעקבותי".
גם כשלא הופיעה כתבה שירים לזמרים אחרים, חלקם בהלחנה שלה, חלקם בהלחנת הזמרים. גלי עטרי שרה את "אמצע ספטמבר", את "צעד אחד לפני הנהר" ואת "חזקה מהרוח". ליהודית רביץ כתבה את "עד קצה המסלול" ולריטה את "תחנה של זמן" ואת "זמן". עם שלמה ארצי שרה את "ברית לא מותרת", ואייל גולן חידש את השיר "תמונה שבורה", שכתבה עם מוני ארנון. הרשימה ארוכה. "ככל שלא הופעתי, המשכתי לכתוב ולהעביר שירים", היא מעידה.
"כיום, ברור לי שאני הכל ביחד, כמובן עם הצורך שלי לשיר את שירי. אני מודה שיש אצלי קונפליקט בין המשוררת, שהיא יותר מופנמת ולא רוצה להופיע, לבין הזמרת שרוצה להופיע ולהגיש את שיריה. כשהבנתי שאני עסקת חבילה, משהו נרגע בי".
"ויתרתי. היה לי חשוב להקים משפחה. התחתנתי (עם איש התקשורת רוני שיר – יב"א), הבאתי לעולם שתי בנות והתגרשתי. היה לי אז חשוב להיות בבית. הבכורה, הילי, בת 25, התחתנה בימים אלה והיא תהפוך אותי לסבתא. הילי לומדת להיות אחות ואורי, בת 22, בקורס דיילות באל על".
"אני כבר 19 שנה בזוגיות טובה עם עופר, דוקטור לפיזיקה, שעוסק בהייטק. איתו יש לי יותר שקט, יותר יציבות. טוב לנו יחד ולא נראה לי שאלך שוב לרבנות. אנחנו מרגישים כמו נשואים".
"הוא נעשה מאוד קוויקי. דברים מתפרצים במהירות. אין זמן להבשיל. פה ושם מתגלים כישרונות. גם בתוכניות מהסוג של 'כוכב נולד'. הן מזכירות לי את המבחנים שלנו ללהקות צבאיות. אבל אצלנו לא היה כזה הו־הא. הכל היה בזיעת אפנו".
במהלך דבריה מקרינה שמיר רוגע. "הייתי ממליצה לאנשים להירגע ולהיות בקשר עם הגוף שלהם, ודרכו להגיע לתכנים של שקט ושל השראה", היא אומרת. "תוך כדי מירוץ החיים, ככל שאנחנו חיים יותר הייטק, כן חסר לנו הקשר לאדמה וליקום. התנתקנו. לצערנו, אנחנו חיים בראש, לא ברוח. הגיע הזמן לשנות את זה".
התרעות פיקוד העורף