החודש, לפני 40 שנה, יצא לעולם “רפסודיה בוהמית". חברי להקת קווין לא התכוונו להוציא אותו כסינגל, בצדק מוחלט. יצירה של כמעט שש דקות, המורכבת ממעברים בין בלדת פסנתר, לאופרה ורוק כבד היא לא בדיוק ההצעה הידידותית ביותר לרדיו. פרדי מרקורי שלח את השיר לשדרן שהיה מקורב אליו וביקש ממנו רק להקשיב. אבל השדרן הבין את גודל השעה, והשמיע את השיר 14 פעמים בתוך יומיים. מכאן הכל כבר היסטוריה. והיסטריה.



השיר הזה כל כך מוכר לנו, עד שקל לשכוח את העובדה שמדובר פשוט בנס. להקת מיינסטרים רוקחת חיבור מטורלל לגמרי של ז'אנרים מוזיקליים שנתפסו עד אז כלא קשורים בעליל, מחברת ביניהם על רקע טקסט דרמטי שנשמע כמו קטע תלוש מתוך מחזה, כולל מילים בערבית, מגישה הכל באורך של שיר פופ ממוצע - כפול שתיים, וזה הופך ללהיט הכי גדול שלה ולאחת מקלאסיקות הרוק של כל הזמנים.



אז מה סוד ההצלחה של “רפסודיה בוהמית"? קודם כל, המוזיקה. מכשפת, וירטואוזית ובאופן מדהים לא נמאסת גם אחרי האזנה של עשורים שלמים. והגיוון, הגיוון המתוק הזה. אני זוכר את עצמי כנער עורך ויכוחים סוערים עם חברי (ועם עצמי) בשאלה מה החלק הטוב ביותר של השיר. האם זו בלדת הפסנתר מלאת הרגש (mama, just killed a man); החלק האופראי עוצר הנשימה, שמבליט את השילוב הקולי של חברי הלהקה (he's just a poor boy from a poor family!); או פרק הרוק הכבד, שנפתח בהפגזת הגיטרה החשמלית של בריאן מיי וממשיך בשירה המתריסה, המרהיבה, של מרקורי (so you think you can stone me and spit in my eye). כל אחד מהחלקים מבריק כשלעצמו, ומבטא רגש אנושי שונה בתכלית. כזה שאתה מתחבר אליו במצב רוח מסוים מאוד. מה שהופך את “רפסודיה בוהמית" למענה רגשי בכל עת.




וישנו, כמובן, הטקסט. מחד, מאוד פשוט, ישיר ומדובר בגוף ראשון. ומאידך, מסתורי לחלוטין. מגולל סיפור ספציפי מאוד ובאותו זמן מכיל שורות שיכולות לדבר לכל אחד, בכל זמן. מי מאיתנו לא הרגיש הזדהות מלאה, בשלב כלשהו בחייו, עם שורה כמו: mama, life had just begun, but now I've gone and thrown it all away, ולחלופין, אימץ ברגעי ייאוש את השורה המסיימת: nothing really matters to me.

פרדי מרקורי עצמו לא הסביר מעולם את משמעות השיר. “אנשים צריכים להקשיב לזה", הוא אמר, “לחשוב על זה, ואז להחליט בעצמם מה הוא אומר עבורם". כמה מרגיז מצדו. בריאן מיי היה נדיב מעט יותר בפרשנות. “פרדי מעולם לא הסביר את המילים", הוא אמר, “אבל אני חושב שהוא הכניס הרבה מעצמו לתוך השיר הזה. הוא היה בנאדם מאוד מורכב. קליל ומצחיק על פני השטח, אבל היו לו הרבה בעיות וחוסר ביטחון שנבעו מהילדות שלו".

חיפוש באינטרנט, תחת המילים the meaning of bohemian rhapsody, מגלה אין ספור ספקולציות ופרשנויות. ובייחוד מוכיח שהשיר הזה עדיין מרתק אנשים רבים מכל רחבי העולם.

הפרשנות המקובלת גורסת שמדובר בבחור צעיר הניצב מול חבר מושבעים עוין ומואשם ברצח. טוב, אלה פחות או יותר מילות השיר. אבל מה עומד מאחוריהן? אם להסתמך על הרמזים הדקים של בריאן מיי, יש לסור אל הביוגרפיה של פרדי מרקורי. גיבור השיר נמצא בטלטלה רגשית קשה. הוא מלא ברגשות אשם בגין משהו שעשה, ובאותה נשימה גם זועם על אלה שמאשימים ושופטים אותו.

מרקורי ניהל מערכת יחסים מתמשכת מתחילת שנות ה–70 עם אישה בשם מרי אוסטין. הוא אהב אותה אבל בגד בה לא פעם. באמצע העשור הוא ניהל רומן עם גבר שעבד בחברת תקליטים והעניין ייסר אותו מאוד. הוא גם פחד מחשיפת הנטיות ההומוסקסואליות שלו. השיר “רפסודיה בוהמית" נכתב במרוצת 1975. וכשחושבים על זה, הוא נשמע כמו תמצות מושלם של קשת הרגשות שמרקורי חווה אז. פחד, אשמה, בושה, זעם וגם תשוקה גדולה.  

על הסכין

1. על טעם וריח אין להתווכח. וגם 50 אלף איש בפארק אינם טועים. ובכל זאת, להגדיר את בון ג'ובי כ"להקה גדולה", ולקרוא לגיג שלהם בישראל “הופעה היסטורית" זו דוגמה יוצאת דופן לאובדן פרופורציות. הייתי שם, בזמן אמת, כנער, כשבון ג'ובי פרץ לעולם עם בלוריתו המתנפנפת. זה נשמע (ובעיקר נראה) יותר כמו פרודיה על רוק'נרול מאשר הדבר האמיתי. וזה לא באמת השתנה. 

2. צמד הפרברים התפרק, אחרי אלפיים שנות, וזו סיבה מתבקשת לאין ספור הסתלבטויות על חשבונם. אבל גם הזדמנות להודות לשניים, ובייחוד ליוסי חורי - שהיה שם קודם - על רגעים מרגשים וייחודיים באמת. שיתוף הפעולה של הפרברים עם מתי כספי, למשל, בתחילת שנות ה–80, הוליד כמה קלאסיקות שהחדירו לכאן את האהבה למוזיקה דרום אמריקאית, כמו “סילבריו" ו"אני אשתגע".

3. “וונטוורת'" היא סדרת דרמה אוסטרלית, המתרחשת בכלא נשים, ומשודרת עתה בהוט. ההשוואה ל"כתום זה השחור החדש" האמריקאית היא בלתי נמנעת. וגם מרתקת. שתיהן סדרות מוצלחות, אבל האמריקאית מציעה גם לא מעט בידור, הומור ומגוון של נשים אטרקטיביות. הוליווד. ואילו האוסטרלית מורבידית, אלימה ומחוספסת הרבה יותר. אני מעדיף אותה.