שלא נדע: סוד ההצלחה של אחת מקלאסיקות הרוק הגדולות בכל הזמנים

החודש, לפני 40 שנה, יצא לעולם “רפסודיה בוהמית". חברי להקת קווין לא התכוונו להוציא אותו כסינגל, בצדק מוחלט. יצירה של כמעט שש דקות, המורכבת ממעברים בין בלדת פסנתר, לאופרה ורוק כבד היא לא בדיוק ההצעה הידידותית ביותר לרדיו. פרדי מרקורי שלח את השיר לשדרן שהיה מקורב אליו וביקש ממנו רק להקשיב. אבל השדרן הבין את גודל השעה, והשמיע את השיר 14 פעמים בתוך יומיים. מכאן הכל כבר היסטוריה. והיסטריה.

השיר הזה כל כך מוכר לנו, עד שקל לשכוח את העובדה שמדובר פשוט בנס. להקת מיינסטרים רוקחת חיבור מטורלל לגמרי של ז'אנרים מוזיקליים שנתפסו עד אז כלא קשורים בעליל, מחברת ביניהם על רקע טקסט דרמטי שנשמע כמו קטע תלוש מתוך מחזה, כולל מילים בערבית, מגישה הכל באורך של שיר פופ ממוצע - כפול שתיים, וזה הופך ללהיט הכי גדול שלה ולאחת מקלאסיקות הרוק של כל הזמנים.

אז מה סוד ההצלחה של “רפסודיה בוהמית"? קודם כל, המוזיקה. מכשפת, וירטואוזית ובאופן מדהים לא נמאסת גם אחרי האזנה של עשורים שלמים. והגיוון, הגיוון המתוק הזה. אני זוכר את עצמי כנער עורך ויכוחים סוערים עם חברי (ועם עצמי) בשאלה מה החלק הטוב ביותר של השיר. האם זו בלדת הפסנתר מלאת הרגש (mama, just killed a man); החלק האופראי עוצר הנשימה, שמבליט את השילוב הקולי של חברי הלהקה (he's just a poor boy from a poor family!); או פרק הרוק הכבד, שנפתח בהפגזת הגיטרה החשמלית של בריאן מיי וממשיך בשירה המתריסה, המרהיבה, של מרקורי (so you think you can stone me and spit in my eye). כל אחד מהחלקים מבריק כשלעצמו, ומבטא רגש אנושי שונה בתכלית. כזה שאתה מתחבר אליו במצב רוח מסוים מאוד. מה שהופך את “רפסודיה בוהמית" למענה רגשי בכל עת.