לאור “המצב" המתרגש עלינו שוב, רגע אחרי שאני חושב על מדינתי, עירי ומשפחתי, אני מרשה לעצמי לשקוע גם במחשבות אנוכיות. והן אומרות משהו כזה - איזה מזל שאני לא יוצא כרגע עם הצגה או סדרה או סרט וגו'. מזל, כי למי יש חשק עכשיו לצפות ביצירה חדשה, מכל סוג שהוא; למי יש אומץ לנסוע לבית קולנוע או לתיאטרון, כשבחוץ מחכה לו הסכינאי המזדמן; ומי יישב לצפות בסדרת איכות דוקומנטרית, כשהדוקומנטרי מתרחש לו בצורת אמבולנסים מייבבים מתחת לחלון?
אז מה אני אומר בעצם? ששרת התרבות החדשה, במסגרת הפטריוטיות המפורסמת שלה, צריכה לחשוב על הקמת מנגנון שיוכל לסייע לאמנים בעת כזו. אם תרצו, כיפת ברזל תרבותית. סוג של קרן, עם קריטריונים קבועים ומנגנון בקרה, שתציע סיוע כספי לאמנים שהיצירות שלהם נמוגו בלהט הקרב, ולחלופין תסייע להם לשווק את היצירה האבודה שלהם מחדש.
התרעות פיקוד העורף