עושה הסבה: "היה לי פחד לחשוף את הדמות הזו שהיא אני"

תזמון זה הכל בחיים. כך למדה על בשרה דאנה איבגי, שתכננה להוציא בקיץ 2014 את אלבום הבכורה שלה I.D – ראשי התיבות של שמה וגם סוג של תעודת זהות, כפי שבאה לידי ביטוי בשירי האלבום. אז, במועד היציאה המקורי, פרץ מבצע צוק איתן, "וממש לא הייתי מסוגלת להתעסק בזה", היא אומרת היום.

אחר כך הגיע סיבוב ההופעות של אנסמבל ציפורלה - שבו היא חברה - בניו יורק, עוד סרט, והנה, הגיע הזמן לשחרר את החומרים לאוויר הפתוח. רוב שירי האלבום שקטים, מלודיות נעימות, אבל אנרגטיות, גרוביות, אך נוגות, יצירתיות וכנות. מקסימות ומשכנעות. בקיצור – אלף חלקים שמרכיבים את השלם הזה, שהוא כל כך היא. גם שחקנית מדהימה המככבת בשלל סרטים מעולים ("אור", "את לי לילה", "אפס ביחסי אנוש" ועוד) וגם זמרת מחוננת? כן, אנחנו אוהבים להכניס אנשים לתבניות, אבל את איבגי קשה להכניס לתבנית ספציפית.

"כי מבחינתי היה מדובר במשהו כל כך ראשוני, שעשיתי עוד כשהייתי ילדה, ואני עושה עד היום לבד. זה נראה עבורי אישי, עד שלא הבנתי איך אפשר לשתף מישהו אחר בדבר הזה. כשחקנית היה לי פחד, אולי, לחשוף את הדמות שהיא אני, ולהתחייב עליה. לא ברור לי למה, אולי כי זה חוסם, או כדי שלא יגלו מי אני באמת".

"זה נחמד שחושבים שאני הדמות שאני מגלמת. זה מאוד גמיש. ולמרות שאני יכולה לצפות בסרטים שלי, תמיד היה לי קושי לראות את עצמי מתראיינת. בסוף הבנתי שהכל עונה על אותו צורך, וזה המקום שאפשר לי לשחרר, בסופו של דבר, את השירים: להיות בעולמות אחרים חלק נכבד מהזמן. להמציא עולמות - ולהיות בתוכם. זה אותו דבר מיום שאני זוכרת את עצמי, בגיל שנתיים. משם מגיע המשחק, המוזיקה, הכתיבה, הבמה. הכל מאותו מקור. כשהבנתי את זה, היה לי קל יותר לשחרר. הבנתי שאני אולי חושפת דמות שהיא עצמי, נכון לרגע זה, אבל אני לא חייבת להתחייב אליה".

"זה נכון. הרבה זמן התבניות האלו עצרו אותי, עד שהבנתי שאני לא יכולה להגביל את עצמי, כי זה יחנוק אותי. זה קשור לדרך שבה אני רוצה לחיות את חיי. אם אני יכולה להגיד לא לתפקיד שלא מוצא חן בעיניי - גם אם יש בו הרבה כסף - אני צריכה לדעת להגיד מה אני כן רוצה לעשות, ושזה לא יעצור אותי. הרי נשארו עוד כמה דברים שאני רוצה לעשות בעולם הזה".

"תמיד חשבתי שאני טיפוס של ניו יורק, אבל מתברר שאני מעדיפה את לוס אנג'לס, שם יש היפים, כמו פה – בשכונת שפירא", היא צוחקת, ומתייחסת לביקורה האחרון בניו יורק עם אנסמבל ציפורלה. "בפעם הראשונה שביקרתי במנהטן היה חורף, ונעלבתי מהעיר. כי קר, ואת עפה ברוח, וכל מטרייה נשברת תוך דקה, והמוניות משפריצות עלייך, ואת לא יכולה ללכת ברחוב או להיות בסאבוויי. זה כאילו העיר אומרת לך: עופי מפה, או שתהיי מיליונרית. כשהייתי בקיץ, זה היה משהו אחר, אבל עדיין זאת עיר קשה לבעלי הפרעות קשב וריכוז".

"זה בדיוק סיפור חיי. לטוב ולרע. כל כך הרבה אפשרויות: מה אעשה ובמה אתעסק? אם אקליט אלבום, מתי יבוא הבא אחריו? לשמחתי, נהיה לזה סדר משל עצמו. אולי בזכות הילד".

"לא בדיוק. החלטתי שאני חייבת את הזמן הטהור הזה להתעסק באלבום. אחר כך הבנתי שאני זקוקה לזמן הטהור כדי לעסוק בהופעה, אז סירבתי לכמה דברים כדי לקדם אותה. אם היה בא תפקיד שאי אפשר היה לעמוד מולו, לא הייתי מסרבת. לפעמים נראה לאנשים שאני עושה המון. אבל יכולה להיות תקופה ארוכה שבה אעשה משהו שהוא לא קולנוע, ואז יגיעו שלושה תפקידים שבמקרה יצאו בשנה אחת".

עכשיו היא יוצאת לסיבוב הופעות. בהופעות, חוץ מהשירים, יהיו פרפורמנס ומיצגי וידיאו, שעליהם היא תהיה אחראית, כמובן. "חברים תמיד צוחקים עלי שאני מתאמצת להסביר את הבלתי ניתן להסבר", היא מודה. "אני חושבת שהווידיאו הוא האפשרות שלי להסביר את השירים".