השבוע התפרסמה ביקורת שלי על הופעה של אריאל זילבר במסגרת פסטיבל הפסנתר. בתמצית, רוב הטור הוקדש לשבחים על יכולותיו המוזיקליות של זילבר, שנמצא בתקופה מצוינת וגם הוציא כמה שירים חדשים ונהדרים.
ועדיין, בכוכבית, נאלצתי לציין שלא יכולתי ליהנות מהערב עד הסוף, כי זכר התבטאויותיו הקיצוניות של האיש עדיין חי ובועט אצלי.
אבל את בניון עוד אפשר להבין. הוא איש ימין מובהק, שלא ימהר לחבק ערבים. ומה בדבר כל האחרים? למה הם שותקים? פרט לניסיונות בודדים, כמו דואט של מני בגר וחיה סמיר, לא שמענו כאן אפילו ציוץ של שיתוף פעולה. המוזיקאים שלנו ירדו אל המחתרת. מחתרת הקטיפה, שבה לא רואים, לא שומעים ולא אומרים שום דבר.
התרעות פיקוד העורף