הזמרת אסנת פז נחשבת לאחת מהתעלומות בזמר העברי. בלי הודעה מוקדמת היא ניפקה להיטים בשרשרת, עברה מפסטיבל לפסטיבל, ולהיטיה הושמעו ללא הרף מעל גלי האתר. לפתע היא נעלמה כלעומת שבאה. לאן נשאה אותה הרוח? מה מעשיה כיום? האם עודנה שרה? האם יש לה כוונות לשוב?
את פז, כיום בשנות ה־70 לחייה, אני מאתר בביתה בתל אביב, על גבול גבעתיים. הציורים שעל הכתלים שם מראים שעברה לאמנות אחרת. מקריירת הזמר שלה נותרו צילומים בשחור־לבן וזיכרונות. המון זיכרונות.
מהיכן מתחילים? מקיבוץ שער העמקים. נשמע מוכר? פז קדמה שם לדורית ראובני כזמרת הסולנית בחיי המשק, ושתיהן בנות למשפחות יוצאות יוגוסלביה. בקיבוץ התנהלו חיי תרבות ערים, ופז, המעידה על עצמה שאהבה לשיר מילדות, השתלבה בהם. "מאיפה זה בא? אני לא יודעת", היא אומרת בחיוך. "אצלנו בבית לא כל כך שרו. אמא שלי בקושי הוציאה קול, ואבא שלי, שהיה ממייסדי סמינר 'אורנים', זייף בשירים, אבל אותי הוא שלח למורות לפיתוח קול".
עם המטען הזה הגיעה פז לבחינות ללהקת הנח"ל, ולא התקבלה. "זה באשמתי", היא איננה מכחישה. "כשהבוחן אורי זוהר אמר לי לעשות איזה אטיוד, הביישנות שלי שיתקה אותי. אז נשלחתי לקורס נהגות, הדבר שהכי לא רציתי לעשות בצבא. מי שהציל אותי מכך היה שמוליק, החבר שלי, בן המשק, שנוכח הנסיבות הודיע – 'עכשיו מתחתנים!'".
בית אחד פעמיים
פז צצה בשדה הזמר כמעט משום מקום. "מהר מאוד עברנו מהקיבוץ לתל אביב", היא מספרת. "אז הבחנתי במודעה על תחרות חובבים ארצית שארגן מרכז ההסברה. אמרתי לעצמי שכמו בלהקת הנח"ל, בטח גם כאן לא אתקבל, אבל אגש בתור ספורט. ניגשתי, נבחנתי, התקבלתי, התחריתי וזכיתי במקום הראשון עם שיר שהלחין דוד זהבי. הפרס היה ממש מצחיק – נסיעה לטיול לאילת. למעשה, הפרס האמיתי היה שבעקבות הזכייה הוזמנתי להופעות ולהקלטות. פתאום מצאתי את עצמי זמרת, דבר שלא ממש תכננתי להיות".
המרוץ הקצר שלה החל בפסטיבל הזמר והפזמון של מוצאי יום העצמאות 65', שם ביצעה במקביל לאברהם פררה המנוח את "רקפות", בלחנה של שולמית ליפשיץ לשיר מאת המשוררת פניה ברגשטיין. השיר לא זכה, אבל שירתה היפה של פז הביאה לכך ששתי חברות התקליטים שהיו אז, הד ארצי וסי.בי.אס, החתימו אותה, וטובי המחברים כתבו לה.
עוד לפני הפסטיבל הוציאה תקליטון משירי נחום היימן ויוסף הדר, שהלחין לה במקצב יפני פנטטוני את שירו של אורי אסף, "עץ האפרסק". להצלחה גדולה זכה "שיר שלכת אדומה", שכתבו לה תרצה אתר ואלונה טוראל. "כשתרצה, שגם כתבה לי עם נורית הירש את 'ציפור הגשם', הביאה לי את השיר, נזכרה פתאום שחסר בית, כך ששרתי בית אחד פעמיים", נזכרת פז.
מידה של חלוציות הייתה בהקלטת השיר "רוח עצוב": "באתי לקיבוץ שפיים כדי לשמוע שירים אצל המלחין נסים שובל. אגב כך הוא סיפר לי שבמשק שלהם חי אברהם, אחיו של המשורר יצחק קצנלסון, שכתב את 'מה יפים הלילות בכנען' בלי להגיע לארץ ונספה בשואה. נפגשנו והוא שמח להעביר אלי משירי אחיו".
אסנת פז בצעירותה. צילום: תיאטרון הזמן
כשנתיים היא השקיעה בתקליט הזה, כולל תחקיר יסודי ומפגשים עם בני משפחה אחרים של המשורר. "הרגשתי שמדובר בחומר חשוב שאף אחד לא נגע בו", מספרת הזמרת מהקיבוץ שהתמסרה לשירי המשורר מהגולה. "הבנתי שאם לא אירתם לעניין, השירים של קצנלסון, ובהם 'חמש שנים על מיכאל' ו'נעולה היא דלתי', יאבדו ולא יהיה להם תיעוד. ראיתי בכך שליחות, אם כי בהתחלה שום חברת תקליטים לא הייתה מוכנה להוציא את התקליט הזה". והצימוק? "נשיא המדינה דאז, זלמן שזר, הזמין אותי אליו, ושר יחד איתי את שירי התקליט".
יחסית לתקופת הפעילות הלא ארוכה שלה, שירים לא מעטים שביצעה פז, הן כזמרת מקורית והן כזמרת מחדשת, נצרבו בתודעה. בהם "בא אביב (מראש עד שורש)" מאת זאב ז'בוטינסקי וגיל אלדמע, "שיר לעמק" של משה בסוק ומשה ביק, "תחת זיו כוכבי שמיים" מאת אברהם סוצקבר ואברהם ברודנא, "לבב אנוש" של שרה שובל ויוסף הדר, "מי אמר" מאת שמואל רוזן ונחום היימן, "בואי אמא" עם מילים עבריות של לאה נאור ללחן רוסי עממי, "כובע של קש" מאת מתתיהו אריאלי ו"כמה טוב" הקופצני, שכתבו אהוד מנור ונורית הירש בראשית דרכם. ואת "פזמון ליקינטון", של לאה גולדברג ורבקה גוילי, היא הקליטה לאחד מתקליטי הילדים שלה.
המעבר לכתיבה וציור
ב־70' נעצר המרוץ שלה, כשנסעה עם משפחתה לארצות הברית למשך שנתיים וחצי. כשעשתה כן, נימקה זאת ברצון ללמוד שם שירה ומשחק. פז אומנם למדה בניו יורק בסטודיו אצל המורה למשחק המהוללת אוטה האגן, אבל כעת, לאחר כל השנים, היא חושפת שהדחף לנסיעה לא בא ביוזמתה.
"שמוליק, בעלי דאז, חזר נלהב משליחות קצרה בשם התנועה בארצות הברית", היא מעידה. "אז נסענו לשם, ולצד הלימודים הופעתי המון, אפילו בקרנגי הול. כשחזרנו, מצאתי את עצמי כאן במציאות אחרת. אחרי שטעמתי את אמריקה, הכל נראה לי קטן כזה".
לאחר הגיחה החוצה, כבר לא הייתה "יקירת המועדון". חברות התקליטים לא הזמינו אותה שוב להקלטות, והפקות שבהן הייתה מעורבת לא צלחו. בתקופת מלחמת יום הכיפורים השתלבה בהרכב שהקים הפרקליט המזמר עקיבא נוף, ולאכזבתה ההרכב התפרק כשנוף נבחר לכנסת.
בנוסף חוותה פז משבר משפחתי, כשהתגרשה משמוליק, אהוב נעוריה מהקיבוץ, כאשר האהבה פגה. זה לא הפריע לה להציב צילום משותף שלהם, במרומי הגורן בשער העמקים, על חזית עטיפת אלבום האוסף שלה, שהופיע ב־94'. "לשמוליק היה חלק בקריירה שלי", היא אומרת על הבעל לשעבר שהיה בעל חברת טיולים ונפטר ממחלה.
שני בניה של הזמרת שהייתה מזוהה בעבר עם שירי המולדת ששרה, חיים בארצות הברית. לפז יש מהם חמישה נכדים, שהגדול מביניהם, תומר, בא הנה כדי להתגייס לשירות קרבי. כיום היא סבתא בשלט רחוק ו"לפחות טוב שיש סקייפ, ששובר את הגעגועים".
כשהקריירה שלה נמוגה בהדרגתיות, ניסתה פז אפשרויות אחרות לפרנסה כמו עבודת מזכירות, "כדי להשלים הכנסה". בשנות ה־80 פגשתי אותה בחנות רהיטים תל אביבית, שאותה ניהלה במשך לא פחות מ־16 שנה ו"נתנה לי למשך תקופה באלאנס בחיים שלי". "המעבר לשם היה קשה לי", היא מודה. "לקוחות היו שואלים אותי לאן נעלמתי ומדוע אני מבזבזת את הקול שלי".
מרירות מסוימת התלוותה לכך. "לא צריך להפתיע שזמרים בארץ נאלצים לפנות לעיסוקים שמחוץ לענף", היא אומרת. "זאת, בניגוד לזמרים בארצות גדולות, שם יש להם אפשרויות נרחבות יותר לפרנסה. כאן זו ארץ שבה מקימים אותך מהר והורגים אותך לא פחות מהר. האמת היא שלא נלחמתי לשינוי המצב. אף פעם לא הייתי בין בעלי המרפקים. אם בחו"ל יודעים לשמור אמונים, כאן מעלים ומורידים, מעלים ומורידים, במין פראות כזאת. אין תרבות בנושא הזה. אולי מה שקרה לי לא היה מקרי. כדי להישאר בצמרת לאורך זמן, על זמר להיות שאפתן, ולי אולי לא הייתה השאפתנות. כנראה לא הייתי בנויה למלחמה להיות זמרת".
ב־80' ניסתה להתניע מחדש את הקריירה, ב"שיר שלכת אדומה" - תוכנית יחיד שערך, ביים והפיק לה הזמר המנוח מיכאל שושן. המהלך הזה הסתיים במפח נפש צורב. לאחר הופעת בכורה מוצלחת, כדבריה, חדלה לאחר שמאמץ יתר בחזרות הביא לפגיעה קשה במיתרי קולה "עד שרופא ציווה עלי לשתוק במשך שלושה חודשים". פז כבר לא חזרה באותן שנים אל המופע ואל הבמות.
לאחר שהחלימה, שבה להופיע פה ושם בטפטופים. כשקוראים לה להשמיע את קולה בערבי מחווה למיניהם, היא נענית לקריאה לדגל בלי לבנות על זה יותר מדי. "המדינה יכלה להשקיע יותר בשימור התרבות שלה", היא סבורה. "יש יוצרים, מהגדולים שהיו כאן, שיושבים בבית בלי שאיש יפנה אליהם. בלעדיהם הרדידות שולטת, כשהיחצנים הם שקובעים מה שילך".
את צופה בתוכנית "כוכב נולד" ובצאצאיה?
"אני רואה, ומתפעלת מהביטחון שמפגינים המתמודדים. הרי כשהם עולים על הבמה, הם נראים כאילו הם נולדו שם, גם כשאין להם כל ניסיון קודם".
מה מעשייך כיום?
"אני כותבת. בעבר ניסיתי לעניין זמרים בפזמונים שלי, ולא בדיוק הלך. כיום אני כותבת שירה. אפילו יצא לי ספר. הנה הוא לפניך. גם האיורים הם שלי, לאחר שמזה שנים אני עוסקת בציור".
האם תשוב? ספק רב. מהשיחה עמה משתמע שעודנה משתעשעת ברעיון לחזור ולהקליט; לפחות שירים שהיא כתבה. איך אומרים? פעם זמרת, תמיד זמרת. "אם זה יקרה", היא אומרת, "אז רק בסגנון העממי, שאליו אני מרגישה הכי קרובה. לא אנסה להיות מה שאינני. רוקנרול שישירו אחרים".