במחצית שנות ה-90, השאירה התאבדותו של קורט קוביין חלל ענק בעולם הרוק העולמי, כזה שספק אם מישהו הצליח למלא עד היום. ומה עושים כשאין גיבור? מוצאים אחד. כל קוץ במדבר פרח, וז'אנר חדש נולד – הפוסט גראנג'.
שירים מרוככים יותר, גיטרות קצת פחות צורמות, "הצעקות" מהונדסות מתמיד, והכל באווירה ועטיפה של רוק בועט ומרדני. בעוד חברי הלהקות האלו העריצו את נירוונה ודומותיה, להקה אחת הייתה מעל כולם, ובעצם היחידה שעדיין רלוונטית – הפו פייטרז, שהוקמה על ידי דייב גרוהל שבניגוד לסולן ניקלבק או הבסיסט של קריד, היה בנירוונה ולא גדל עליה. והוא גם מוכשר.
במשך השנים הפו פייטרז הפכו מהלהקה החמודה של ההוא שתופף בנירוונה ללהקה הכי גדולה בעולם. אם תשאלו ילד בן 14 עם שיער ארוך, לא בטוח שיידע שדייב גרוהל היה בנירוונה, או מי אלה נירוונה.
אבל הפו פייטרז? מת עליהם! לאחר שבאלבום האחרון שלהם, כל שיר הוקלט בעיר אחרת ואף תועד בסדרה דוקומנטרית- Sonic Highways מבית HBO, הפו פייטרז ניסו למצוא עוד דרך לחדש והוציאו אתמול אי פי (מיני אלבום) בשם Saint Cecilia, (על שם המלון באוסטין, טקסס בו הקליטו אותו), במפתיע. נכללים בתוכו חמישה שירים די אופיניים- גדולים מהחיים, עם ניחוח ילדותי לעיתים. רוק גיטרות אמריקאי קלאסי, עם בלדה יפה. שירים שמהונדסים היטב ומושרים על ידי הקול הלא נגמר של גרוהל.
בעידן בו ביונסה ואפילו שרית חדד הוציאו אלבומים במפתיע, כדאי שהשירים שנכללים באותו אלבום יצדיקו את ההפתעה. נראה שהלהקה מנסה לחדש ולרענן את המוזיקה שלה מבלי לנסות לגעת אפילו בתו אחד, וכשהגיטרה משעממת וחוזרת על עצמה, גם מסיבת הפתעה לא תעזור. למרות שאשמח לאחת.