שנתיים בלעדיו: חברים זוכרים את אריק איינשטיין

"תסלחי לי שלא הכל צלול וברור, אבל בשבילי הקשר עם אריק הוא קודם כל דרך השיר 'מכופף הבננות'. אריק זכה לטקסט שמאיר אריאל כתב, והשיר לא ירד מהרדיו. זה היה הדבר הכי לוהט באותה תקופה, והשיר הראשון שזכה לקליפ בארץ. מאז שזה בוצע בפעם האחרונה עברו אולי 40 או 50 שנה".

"זה היה ב־79'. שלום חנוך ואריק הזמינו אותי להשתתף איתם במופע המשותף שלהם. הגעתי לחזרה ראשונה באולם הופעות באחד היישובים במרכז הארץ. התרגשתי? איך אפשר שלא. הייתי ילדונת שרק סיימה להקה צבאית, אחרי הסרט 'הלהקה'. אריק קיבל אותי מאוד יפה, הרגשתי כאילו אני נמצאת בשיר 'הכניסיני תחת כנפך', תחת שתי כנפיים של שני ענקים. כל כך הערכתי אותם על העשייה המוזיקלית שלהם, ויצא לי להכיר אותם גם בפן החברתי והאישי. הייתה אווירה כיפית ונהדרת".

"זה היה באולם שנקרא בית העם, שם הוא הופיע עם להקת הנח"ל. אבא שלי (מרדכי בן זאב) לקח אותי לראות את ההופעה. אחריה הוא נתן לאריק את העבודה הראשונה באזרחות, בתיאטרון הסמבטיון. התיאטרון הזה היה במה להומור וסאטירה, עם שירים, מערכונים ומשחק. אריק היה כמו שהוא היה תמיד: מבריק וכוכב. מגיל מאוד קטן אני חי עם האדם הזה. הייתי מעריץ שהגיע לכל ההופעות שלו, אם זה בשלישיית גשר הירקון או בחלונות הגבוהים. גם בהופעות הסולו שלו, ונמצא גם מאחורי הקלעים. כשהתחברנו אחר כך דרך שלום חנוך, כבר באתי ממקום שאני עצמי מפורסם. הם לקחו אותי ונתנו לי זכות גדולה להיות ב'לול'. מאז התגלגלו הדברים. החיבור ביננו היה מהיר: שנינו דור שני, והאבות של שנינו שחקנים. הוא אהב את אבא שלי ותמיד שאל לשלומה של אמי. היה אדם חם וקרוב".

"זה היה כשהייתי מבקר מוזיקה. הוזמנתי לבית של מיקי גבריאלוב, שם הוא ואריק עבדו על שירים חדשים. מיקי גר אז ברחוב יהודה מכבי, קומה רביעית, בלי מעלית. הגעתי לשם וראיתי את אריק מסתכל בספר ציורים של נחום גוטמן. 'כל האנשים בעולם טוענים שנחום גוטמן הוא צייר נאיבי', אריק אמר לי. 'אוכיח לך שזה לא נכון'. אריק הצביע על אחד הציורים בספר: 'תראה את האיש הזה עם השפם הטורקי, לובש חליפה ושתי הידיים שלו משולבות מאחורי הגב. כולם אומרים איזו פוזה תמימה. אני אומר לך – הוא מחביא שילינגים'. והוא המשיך: 'האיש מצד שמאל ליד האונייה, שמביט לשמיים, בעצם אומר: וואלה, מתי יהיה אפשר להעלים את השקים מהאונייה'. בקיצור, הוא לקח תמונה פסטלית ופסטורלית, ותוך דקה הפך אותה לעלילה שאפשר היה לכתוב עליה ספר שלם".

"אריק היה אחד המוזמנים הבכירים בהופעה הראשונה של להקת 'אחרית הימים' שהתקיימה ב־71'. אחרי שהסתיימה ההופעה, הוא בא אל מאחורי הקלעים ונתן לי נשיקה. הנשיקה ממנו אמרה יותר מכל מחיאות הכפיים. טוב, הייתי אז צעירה, רק השתחררתי מלהקת הנח"ל, כור מחצבתי, והוא - גדלתי על הקול שלו והשירים שלו. לקבל ממנו את האישור הזה, זה היה דבר עצום עבורי".