היא מתגוררת בקומה השנייה. יש לה שם חדר. ומיטה. וזהו. לפני ארבעה חודשים נאלצה לעזוב את הבית שבו גרה במשך 17 שנה בפרדס חנה, למכור את הזיכרונות, להיפטר מהחיים שהיו לה ולהצטופף עם בתה ושלושת הנכדים בבית קטן שנמצא כמה רחובות משם. “איבדתי את קורת הגג שלי. איבדתי את חשבון הבנק שלי. מזל שהבת שלי שכרה בית שיש בו חדר ספייר לאמא שלה, אבל צורה לי. מ–200 מטר רבוע עברתי לחדר של שלושה מטרים על שניים. וזה כל העולם שלי. בבית סוהר יש יותר מקום מפה".
“כל יום בין 16:00 ל–19:00 היה לנו זמן איכות בבית ההורים. אבל אבא ישן והיינו צריכות ללכת על קצות הציפורניים. שלוש אחיות, אני הבכורה, יהודית שצעירה ממני בחמש שנים וחצי ושולמית שצעירה ממנה בעוד שנתיים וחצי. הקשר התגלה כשקר בתוך המשפחה הנהדרת שחשבתי שהייתה לי לתקופה קצרה עם אבא מנחם ואמא הדסה. הייתי ילדה היפראקטיבית. לא יכולתי לשבת בכיתה יותר מעשר דקות רצוף, ואז הייתי מאבדת את זה לגמרי. הראש שלי היה הרבה יותר מהיר ממה שקרה על הלוח. עפתי למקומות בלתי ידועים, הכל הצחיק אותי. הצחוק שלט בי ולא אני בו. לא הייתה סיבה לצחוק המתגלגל שלי בכיתה, אבל לא יכולתי לעצור אותו, וכל יום זרקו אותי. ועכשיו אני בת 70. אין לי מושג איך הגעתי לגיל הזה. אני עדיין מחכה ליום שאתבגר".
“תמיד סתמו לי את הפה. בבית הספר, בצבא, אחרי הצבא ובזוגיות הנהדרת שהייתה לי ולמאיר עם אלף חברים, שכל אחד לקח את הזמן האיכותי להיפגש עם בעלי ואני דאגתי שלא יחסר דבר על השולחן. עבדתי במשרד נדל"ן ברמת אביב כדי שלא להפריע למאיר לעבוד, ושחררתי את הרכב שלי להופעות שלו, להקלטות, למפגשים. הרגיז אותי לתת לו דין וחשבון עד מתי אני עובדת, אבל זה לא קל לאהוב ולהיות נאהב על ידי ציבור כה רחב", היא אומרת בציניות.
שחר, שעובר במטבח, תוהה: “זה לא היה הפוך?". אבל תרצה ממשיכה: “שישה שבועות מהיום שבו נפגשנו היינו נשואים כדת וכדין. חמישה ימים לפני החופה ההורים שלי פגשו את מאיר בפעם הראשונה. פחדתי פחד מוות מאבא שלי. שבוע לפני אמרתי לו: ‘התאריך של החתונה לא משתנה, רק החתן'. הייתי בטוחה שתהיה אלימות, אבל הוא אמר: ‘תתחתני, תתחתני מהר, לפני שתאחרי את הרכבת'. והייתי בת 20 וחצי והכי יפה בעולם. מאיר היה בן 24".
“גרנו בבית על חצי דונם, ליד השגרירות האמריקאית", היא משחזרת. “מאיר היה באולפן, עבד על תקליט חדש. השעה הייתה 12 בלילה. שכבתי במיטה ושמעתי סירנות וצלצול בפעמון הדלת למטה. ירדתי, ודרך קיר הזכוכית ראיתי בגדים צהובים עם כובעים של מכבי אש. פתחתי את הדלת ושאלתי מה קרה. ‘קיבלנו הודעה שהיה פיצוץ של בלוני גז ויש חולה איידס בבית'. שש ניידות, 20 איש, הגיעו לפנות אותנו. לא חלפה שעה ושוב אני שומעת רעש מחריש אוזניים. הפעם בגדים לבנים, מסיכות על הפנים, אמבולנסים, עם אותו סיפור. חיכיתי שמאיר יחזור, ארזנו ועזבנו. זה היה כמו סרט בדיוני. הרגשתי כמו בפוגרום. לא חלמתי שזה יכול לקרות בארץ, ועוד למאיר אריאל. מכל הלכלוך שבעולם לא מצאתי אחד נקי כמוהו, עד היום. וגם לא חיפשתי".
אבל תרצה, בכל זאת, נשארה בחיים. אם אפשר לקרוא למה שעברה ב–16 השנים האחרונות, המסויטות, “חיים". “הוא השאיר 200 אלף שקל חובות ושילמתי אותם עד הגרוש האחרון. היה לי משפט נגד בית החולים, קופת חולים מכבי, המעבדות שקיבלו את הדם שלו, אבל הוא לא נגמר. אחרי חמש שנים של הוצאות, הייתי חייבת למשפחה, לחברים, לבנקים, שכנעו אותי להתפשר".
“בדיחה. בושה וחרפה. אסור לי להגיד לך. אבל אם מאיר היה נשאר צמח, הייתי מקבלת מיליונים".
לפני שבע שנים נפרדה מהקטלוג שלו, שנמכר לאיש עסקים ב–200 אלף דולר, אבל גם הסכום הזה לא הספיק, ובקיץ הוצאה תכולת הבית למכירה. תכשיטים, רהיטים, ציורים, צילומים, שירים וגם הפסנתר שבסלון. “למה? כי הוסיפו לי ארנונה. לא עלה בדעתי שאיאלץ לעזוב את הבית אלא בארון עץ מהגוני. 17 שנים השקעתי בו, בתקווה שהכסף יגיע. בסוף הפעילו נגדי הוצאה לפועל. יצאתי משם כמו פושעת. אף פעם לא היה לי כסף, אבל עבדתי בתיווך כדי לאפשר לו ליצור. לא יכולתי לבנות על מאיר, גאון הדור, הכי מקסים. להביא כסף הביתה? זה משהו אחר. מבחינתו, אפשר להקים אוהל על חוף הים, לשתות קפה קטן, לעשן צינגלה והוא המאושר באדם".
“השקעתי בילדים שלי, וגם ביצירה שלהם, הרבה מאוד כסף במהלך השנים. אבל הם לא מצאו את הדרך לעושר כלכלי. לשירז יש חיים בערכים שונים מקצה לקצה מאמא שלה. היא חושבת אחרת, מתנהגת אחרת, יש לה את הרצונות שלה, את הקשיים שלה. מזל שלא חזרה בתשובה, אחרת הייתי בבעיה".
“למה חזרו בתשובה? אני מניחה שחיפשו מסגרת שתדריך אותם בעולם קפיטליסטי שאין לו תשובות. אני לא חושבת שזו בחירה חופשית, היא נובעת ממצוקה נפשית. שאלות בלי תשובות הובילו אותם למגזר שבו יש לך עם מי לדבר כשאתה הולך לאיבוד. כל אחד מהילדים נלחם על הפרנסה כמו נמר. ואני עוד רגע הופכת לנטל. כבר הצעתי לבית חולים הלל יפה לבדוק אילו איברים ממני אפשר לתרום. בנובמבר 2014 נפלתי שלוש פעמים, שבוע אחרי שבוע, כי הבית לא היה ראוי למגורים. הגעתי לחדר מיון, גבס, סוחבים אותי על הידיים, כיסא גלגלים, ועוד פעם חתמתי על כרטיס אדי. אמרתי: ‘חבר'ה, עשיתי כל מה שעשיתי. גמרתי. העולם יסתדר יפה מאוד בלעדי'".
“אפילו לא בצחוק. חייתי בזכותו, לא בשבילו. מאיר היה החמצן והמים והאוויר שנשמתי. אם לא הגב שלו, הייתי נשארת בקיבוץ ומתאבדת הרבה לפני".
התרעות פיקוד העורף