נתב"ג, 18 במרץ 69'. זאת הייתה אחת מקבלות הפנים המרגשות ביותר לעולה מברית המועצות של פעם. כשנחת מטוס אל על שהגיע מווינה, צבא קהל רב על אישה ממוצעת קומה שהגיחה ממנו ונבלעה בהמון. "נחמה'לה, נחמה'לה", הם קראו אליה ברטט והסתערו עליה מכל עבר. "אני רוצה לשיר, לא לדבר", כך, בעברית מלוטשת שעמה הגיעה ארצה, היא צוטטה ב"מעריב" של אז.

היכן כיום גיבורת אותה קבלת פנים בלתי נשכחת, זמרת "יהדות הדממה" הנערצת נחמה ליפשיץ? אני מגיע אליה לקראת "ביידיש זה נשמע יותר טוב", ערב ההוקרה השנתי לתרבות היידיש בישראל מטעם הרשות הלאומית לתרבות הזאת, שייערך ביום שלישי הבא במרכז ענב בתל אביב. מחמת בריאותה הרופפת לא תוכל ליפשיץ להגיע לאירוע הזה, ותיוצג על ידי הזמרות הצעירות עדה פשייב ורוזה קליין, מחניכות הסדנה לשיר היידי האמנותי שהקימה ליפשיץ לפני שנים.

"הייתי צריכה כסף כדי להתקיים", ליפשיץ. צילום: רפרודוקציה מירי צחי

בגיל 88 היא מתקשה מאוד בהליכה, אבל היא ערנית ושומרת על ההומור מפעם. שעה שבחוץ משתוללת סופת גשמים, מפליגה ליפשיץ אל סיפורה הבלתי שגרתי בים הזיכרונות, כשמעליה מתנוסס צילום יפה מימי עלומיה.



לא עוזבת את רוסיה


סיפורה המרתק והחידתי החל בקובנה שבליטא, שם נולדה באוקטובר 27' לאב רופא ילדים שהפליא לנגן בכינור, ולאם ש"שרה עד אין סוף". "הייתי הילדה של אבא, שגם היה מורה ומחנך בבית הספר 'תרבות', שבו למדו בשפה העברית", כך היא מעידה על עצמה. "בהשראתו רציתי מגיל מאוד צעיר לא רק להיות זמרת, אלא גם לנגן בכינור כמוהו. לעומת זאת פחות אהבתי ללמוד".

חוויית ילדות בלתי נשכחת הזדמנה לה כשתיאטרון הבימה בא להציג את הצגות "הדיבוק" ו"היהודי הנצחי" בקובנה. "חנה רובינא הייתה בהן נהדרת", מתפעלת ליפשיץ. "כעבור שנים, כשעליתי ארצה, היא קיבלה אותי כמו אחות צעירה. לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה, נסנו דרומה, לאוזבקיסטן. אבא, אמא, אחותי הקטנה פייגלע ואני, כשהכינור של אבא אבד בדרך. בתחנה החדשה שלנו למדתי בתיכון ושרתי באוזבקית וגם בעברית וביידיש, מה שלא כל כך היה מותר. הכי הרבה אהבתי לשיר את 'יד ענוגה'. כשנשאלתי מה זה, טענתי שאני שרה בערבית, מה שנחשב לכשר. איך אומרת בתי, רוזה, ידעתי לסדר את השלטונות. כבר אז רצינו לארץ ישראל, מה שהיה אפשרי דרך פולין. אבא אמר שעדיף להישאר בינתיים בקובנה מאשר להיתפס במעבר הגבול ולהיות מגורשים. לחיות בקובנה, ששקקה חיים יהודיים עד המלחמה והתרוקנה מהיהודים שלה, היה משהו נורא".

"קיבלה אותי כמו אחות צעירה". רובינא צילום: BBC

תואר "הזמרת הלאומית של יהודי ברית המועצות" חיכה. היא למדה לתואר שני באקדמיה למוזיקה בווילנה ובשנות ה־50 הופיעה בתפקידים ראשיים באופרה בקובנה, שממנה יצאה בסערה. בעודה מככבת כרוזינה באופרה "הספר מסביליה", הצטמררה לשמוע אחת מהזמרות שואלת את המנצח "למה אתה נותן לז'ידובקה הזאת תפקידים כל כך חשובים?"

"לא יכולתי להישאר שם רגע נוסף", מספרת ליפשיץ, שאז עברה להופיע עם התזמורת הפילהרמונית של וילנה, כשבהופעותיה שילבה באומץ שירים ביידיש.
ראשית הפרסום שלה היה ב־58', כשזכתה במוסקבה בתחרות ארצית של זמרי עם, אף על פי שהעזה לשיר שם ביידיש את השיר על העיירה הבוערת ואת שיר הערש ליענק'לה. והפרס לבד מתעודת הזכייה? "תחזרי לווילנה", יעצו לה ורמזו על הסכנה שבשירה בשפה ה"אסורה" בבירה הסובייטית.

הביקוש לשירתה גאה, אך ההצלחה המתעצמת גבתה מחיר אישי. הבת היחידה של ליפשיץ, רוזה בן־צבי ליטאי, ילידת 48', צלמת במקצועה שמילאה שליחויות מטעם הסוכנות היהודית בברית המועצות לשעבר, זוכרת את הצד השני של המטבע. אמה, שהתגרשה באותן שנים, לא תמיד יכלה להתפנות אליה. "אמא הייתה יוצאת להופעות ונאלצה להשאיר אותי לבד, מה שהיה קשה", מספרת המעריצה מס' 1 של נחמה ליפשיץ.

רק "קשה"?
"את הפיצוי הייתי מקבלת כשהייתי מתלווה אליה להופעות ורואה מקרוב את ההערצה אליה. אנשים נדחפו כדי לגעת בה ולאחר כל הופעה היו מתכנסים סביבה כדי שתשיר להם משירי ארץ ישראל".

נחמה, הרגשת תחושת שליחות בהופעותייך?
"עדיין לא. היה טבעי בשבילי לשיר גם ביידיש ובעברית. אבל את מלוא משמעות הדבר הבנתי ב־59'. בהופעה בקייב שרתי שיר ערש לבאבי יאר, גיא ההריגה של יהודי אוקראינה. הייתי שקועה בשיר וברגע הראשון לא נתתי את דעתי לכך שאני שרה אותו כה קרוב למקום הנורא הזה. כשסיימתי לשיר, הקהל לא מחא כפיים. שקט מתוח היה באולם. פתאום קמה אחת מהקהל וצעקה 'מה אתם יושבים ככה? קומו' ואז כולם קמו והריעו בהתלהבות. זה הביא אותי לחדול מההופעות הקלאסיות שלי. נהיה לי ברור שלא בשבילן נשארתי בחיים, לאחר שרבים מבני משפחתי ומהחברים שלי נספו בשואה".

באותה שנה הורשתה לצאת לראשונה מתחומי ברית המועצות לרגל חגיגות ה־100 לשלום עליכם. אולם מלא ביהודים המתין לה בפריז. הקהל הזה יצא מגדרו וליפשיץ מודה שבינה לבין עצמה עברה בה אז מחשבה לערוק למערב, למרות המחויבות שלה לחזור אל משפחתה. לבסוף עמדה בפיתוי ולא ערקה. "התקבלה הוראה משאול אביגור, ראש 'נתיב', הגוף שטיפל ביהודי ברית המועצות ולפיה עלי לחזור לרוסיה", היא מעידה. "'צריכים אותך שם', הוא נתן לי להבין".

ליפשיץ צייתה וחזרה להופיע ברחבי האימפריה הסובייטית, בעיקר בצמד עם הזמר אינו טופר, עד עלייתו ארצה. בכל מקום התקבלה בהתלהבות. "כל קונצרט של נחמה, הזמיר של יהודי ברית המועצות, היה מרעיד לבבות", סיפר עליה בהתפעלות אריה אליאב המנוח, מי שהיה אז איש השגרירות במוסקבה. "ניצלנו את ההתלהבות בהופעותיה כדי ליצור מגע עם היהודים שם".

לדבריה, הופעתה המוזרה ביותר הייתה בבירוביג'אן, חבל הארץ הנידח שנועד להתיישבות יהודי ברית המועצות: "מה שלא שרתי שם, באולם שהיה אמור להיות מלא ביהודים, נתקלתי בשתיקה רועמת. כן, גם כששרתי את 'אלי, אלי' ו'שמע ישראל'. כנראה בטעות הביאו לאולם קהל אחר".

מתברר שבהופעותיה הייתה נתונה ליפשיץ למעקב צמוד מצד הקג"ב. גל של הלשנות צר עליה, בעיקר מצד "כוחותינו" כביכול. אחד מהם הלשין שהיא מתכתבת עם הארץ ועל הרדיו שלה מודבקת תמונה של תל אביב. "הם הפכו לי את הבית, אבל לא מצאו שום דבר מרשיע", היא נזכרת.

לפני מלחמת ששת הימים ביקשה ליפשיץ היתר לעלייה ארצה ונדחתה, כשהקג"ב לא חדל מלהציק לה ומלחקור אותה. כשנדרשה להציג רשימה של אלה שעשויים להקים מחדש את התרבות היהודית בברית המועצות, הציגה ליפשיץ רשימה מתוך אלה שהוצאו להורג על ידי משטר סטלין. כשחוקריה הטיחו בה שהיא מתעללת בהם, היא הגיבה שמתעללים בה כשדורשים ממנה רשימה חדשה של מועמדים להוצאה להורג.


לא כולם מלאכים


בראשית 69' הורשתה ליפשיץ לעלות ארצה בגפה, כשהיא מותירה מאחור את משפחתה. בתה, רוזה, עלתה ארבעה חודשים אחריה, לדבריה בהתערבות הרבי מלובביטש. הבת מעלה השערה שהשלטונות הסובייטיים לא התהפכו בדעתם כלפי אמה מתוך טוב לב, אלא מתוך שיקול קר. היא מספרת שלאחר שנודע להם כי אמה לקתה בסרטן, פרט שלא היה ידוע באופוריה שסבבה אותה עם הגיעה לישראל, הם לא רצו לקחת אחריות על מצבה.

"אמא נותחה לאחר העלייה ארצה, החלימה ולקתה פעמיים נוספות במחלה", מספרת הבת. "היא הייתה גיבורה כשעברה פה חמישה ניתוחים".

לאחר קבלת הפנים הממלכתית בנתב"ג, פרש עליה גדול האמרגנים דאז, גיורא גודיק, את כנפיו הרחבות. "בהתחלה גודיק היה אמרגן פנטסטי", מציינת ליפשיץ, שהופעת הבכורה שלה בארץ הייתה בערב יום השואה באירוע שנערך בהיכל התרבות בנוכחות ראש הממשלה גולדה מאיר, שחיבקה אותה בחמימות, ושר הביטחון משה דיין.

הזמרת העולה הוצפה בגלי אהדה בהופעותיה ברחבי הארץ וכיכבה בטלוויזיה הצעירה. לתשואות הקהל היא הופיעה בתפקיד שרה אמנו בגרסה היידית של "שירי החומש", מאת איציק מאנגר ודובי זלצר. עם שליטתה המוחלטת ביידיש היא סייעה למשתתפים האחרים. בינתיים עלו ארצה גם הוריה. דבר ראשון קנתה לאביה הרופא כינור. המעגל מהילדות נסגר.

באותה שנה, 70', ארגן לה גודיק מסע הופעות מהדהד בארצות הברית, כשעמה כמנהל מוזיקלי היה המנצח יצחק גרציאני "בן אדם נפלא ואיש מקצוע מעולה", כדבריה. צילום משם, שבו היא נראית זוהרת בין שגריר ישראל באו"ם, יוסף תקוע, לבין שגריר ישראל בארצות הברית, יצחק רבין, מעיד על מעמדה באותם ימים.

"בן אדם נפלא". גרציאני. צילום: אלי דסה

רבין קיבל אותה לשיחה אישית בשגרירות בוושינגטון. בין השאר סיפרה לו ליפשיץ כיצד לאחר קבלת הפנים הנפלאה, גם נתקלה פה ושם ב"ישראלי הלא היפה". "נחמה, אל תתאכזבי, יש כל מיני יהודים בארץ ישראל; לא כולם מלאכים", אמר לה השגריר ומעיניה זלגו דמעות.

חשבת להישאר בארצות הברית כמו זמרים אחרים שעלו הנה מברית המועצות?
"אז הייתי נעלבת מהצעה כזאת, מאחר שהעלייה לארץ הייתה לגבי בבחינת הגשמת חלום. לאחר מעשה אולי הייתי שוקלת אחרת".
החלום הישראלי התנפץ לליפשיץ תוך שלוש שנים. מפיק־העל גודיק פשט את הרגל וברח מהארץ ב־72', כשמאחוריו השתרך שובל של חובות. כן, גם לליפשיץ, שזמן לא רב קודם לכן הוא נשא על כפיים. "הייתי צריכה כסף כדי להתקיים", היא מספרת כיצד הייתה קרובה להישבר. "אולי תחליפי מקצוע", הציע לה ידידה, ד"ר אריה הראל, מי שהיה שגריר ישראל במוסקבה.

את, הזמרת שהייתה לסמל, קיבלת בקלות את עצתו?
"עם סמל לא הולכים למכולת. גם לא עם הופעות בטלוויזיה. נתנו לי בהן כבוד, אבל לא שילמו לי".

על חציית הקווים שלה למקצוע אחר השפיעה גם התמודדותה החוזרת ונשנית עם הסרטן. ב־74' היא פנתה ללמוד ספרנות וארכיונאות באוניברסיטה בר־אילן לצד סטודנטים בני מחצית גילה. "ככל שאמא הייתה פרימדונה, הצניעות שלה הכתיבה את המהלך הזה", סבורה בתה.

"בהתחלה הוא היה אמרגן פנטסטי". גודיק. צילום מתוך אלבום משפחתי

עם תואר חדש בידיה נקלטה ליפשיץ כארכיונאית בספרייה למוזיקה בתל אביב. ב־97' היא פרשה ממנה לגמלאות כמנהלת הספרייה, הרחק מגלי ההערצה של פעם. במרוצת השנים הפכה ספרייה זו לביתה השני. בשנת הפרישה שלה הקימה בה את הסדנה לשיר האמנותי ביידיש, כמי שרואה את עצמה כשומרת הגחלת. גם כשחלה הרעה במצבה הבריאותי הקפידה להגיע לסדנה - שבינתיים עברה ל"בית שלום עליכם" – ולהעתיר מנסיונה על פרחי הזמרים הצעירים. כיום היא עושה זאת בשלט רחוק, בטלפון או בביקורים לא תכופים של חניכי הסדנה אצלה.

עוד משאלה?
"כן, אל תשכחו מה שעבר על יהודי ברית המועצות. מאחר שבארץ נוטים לשכוח מהר, השתדלתי למנוע את השכחה".