החורף של 1986, לפני 30 שנה בדיוק, היה שייך כולו למשינה. אלבום הבכורה ההיסטרי יצא בנובמבר 1985, ולאורך החודשים הבאים כל בית הספר שלי התלבש, שר ורקד כמו יובל, שלומי והחברים. זאת לא הייתה רק המוזיקה שתפסה אותנו. זה היה הכיף של הביחד. של החבורה. כשכולם צועקים בהפסקה ביחד את “גילה גילה בוצ'ה בודי!". זה לא עובד כשאתה לבד. זה לא עובד בלי להקה.

הקונספט הזה, של היקשרות ללהקת רוק, התחיל להתגבש אצלנו כמה שנים קודם לכן, עם מלחמת תיסלם-בנזין האימתנית. זאת הייתה מלחמה אמיתית. מעמדית. אידיאולוגית. כל אחד מצא את הצד שהלם אותו. המ־גניבים והחתיכים הלכו עם תיסלם. הפחות חתיכים ובעלי התודעה הפרולטרית (או הלוקאל פטריוטית, במקרה שלנו), צידדו בבנזין.

וזה לא הסתכם רק כאן. הקרבות גלשו גם אל תוך הלהקות עצמן. אצל הבנות, למשל, היו קלאשים מטורפים בסוגיית מי יותר חתיך - יזהר או צוף. זה קרע את הכיתה שלי לשני מחנות, שנלחמו זה בזה בעוז באמצעות פוסטרים של "מעריב לנוער". בשורה התחתונה, הלהקות היו חלק בלתי נפרד, ואפילו מרכזי, בהוויה שלנו. ולא רק המוזיקלית. הן הכתיבו אופנה וייצרו מודלים להזדהות.

מודלים שהילדים שלי, כולם חובבי מוזיקה רציניים, כמעט לא מכירים היום. מהטעם הפשוט שכבר אין פה להקות. אחד הבנים שלי התאהב לא מזמן - לאושרי הגדול - בביטלס. את השירים הוא אוהב, כמובן, אבל מה שבאמת מדליק אותו הוא האינטראקציה בין ארבעת המופלאים. הוא צופה בסרטים שלהם ולא מפסיק להתמוגג. מכאן הוא כבר ממשיך לקווין, למדנס ולכל ההרכבים הגדולים שההיסטוריה יכולה לספק לו. אבל מה עם ההווה?

להקות הרוק ירדו מגדולתן בכל העולם, אבל לא באופן המוחלט שאותו אנחנו מכירים בישראל. מאז הרנסנס של תחילת שנות ה־90, כמעט לא קמו כאן הרכבים מצליחים ששרדו לאורך שנים. הדג נחש, במובן הזה, היא סוג של נס. מרבית הלהקות שעוד פועלות כאן כרגע הן כאלו שהצליחו לפני שנים ארוכות, וחיות בעיקר על תהילת העבר.

למה זה קורה, בעצם? לאן נעלמו הלהקות? ולמה לא קמות חדשות? יש שני הסברים מתבקשים לעניין הזה. הראשון הוא שהרוק הישראלי מת. או לכל הפחות גוסס כבר תקופה ארוכה. ובלי רוק'נרול אין כמעט מקום ללהקות. בעולם של פופ מזרחי, שמבוסס על האדרת הזמר ועל מיקומו במרכז, הרעיון של הרכב כבר לא רלוונטי.

ההסבר השני הוא כלכלי. ככל שחולפות השנים, כך קשה יותר להתפרנס פה ממוזיקה. בעבר מוזיקאים תוגמלו גם מהופעות חיות וגם ממכירות תקליטים. הרכיב השני התפוגג כמעט לגמרי. ועכשיו לך תחיה רק מהופעות, כשאתה צריך לחלק את ההכנסות בין כל חברי הלהקה. כשמדובר בהרכבים ותיקים שעושים קאמבק, זה עשוי להשתלם. כבר יש להם גרעין קיים ויציב של קהל. כשמדובר בהרכבים חדשים לגמרי, זה כמעט לא משנה. הם עדיין לא עושים את זה בשביל הכסף. אבל ברגע שבו ההרכב יוצא אל החיים, ולא מונע רק מהתלהבות של התחלה, הכסף מדבר. הוא אפילו צועק.

ועדיין, אני חושב שמות הלהקות נובע מתהליך עמוק ומשמעותי יותר מהכנסה או מאופנה מוזיקלית. הוא מבטא את הניצחון המוחלט (והאומלל) של האינדיבידואליזם. של האני. יש כאן דור שלם שמגיל צעיר מעודדים אותו לנגן, לשיר, לכתוב ולהלחין לבד. זה יכול להיות גם לשחק על במה, לשחק כדורגל או לשחק בבורסה. העיקר להיות כוכב. לרוץ קדימה. להתבלט. רק אתה, לבד.

בהרבה מובנים, להקה היא האנטיתזה המוחלטת. מבחן אולטימטיבי למידת השליטה על האגו. הכוכבים בלהקה נאלצים לחלוק את הרווחים ואת התהילה עם חבריהם, שקשה למדוד את מידת תרומתם האמיתית להצלחה. ואילו החברים האפורים נאלצים לחיות בצל תהילתם של הכוכבים. זה קשה, זה מאתגר, אבל זה גם מעשיר את התוצאה. חבל שכמו הרבה ביטויים של קולקטיביות, תנועות נוער למשל, מדובר בעיקר בנחלת העבר.

על הסכין

אם אנחנו כבר בציוני דרך, לפני 20 שנה בדיוק יצא “חם על הירח" של ברי סחרוף. אלבום ענק, שאני זוכר איך טלטל אותי בזמן אמת. החיבור בין הרוק הבועט של ברי לבין הסימפולים שהתחילו לחלחל, ובעיקר עבודת הגיטרות הפשוט מהממת שבוערת באלבום הזה, הפכו אותו לפסקול של תקופה. ולא רק בשבילי. וגם מיצבו את ברי, סוף־סוף, ככוכב וכיצרן להיטים.

איזה כיף. “אין אף אחת כמוה", השיר החדש של מתי כספי, הוא יפהפה ומרגש כמו כספי הגדול של פעם. בלי הנחות סלב, בלי הקלות לנוכח הזמן שחלף. זה שיר פשוט נהדר, שמעביר כבר בהשמעה ראשונה את הצמרמורת שכל כך התגעגעתי אליה. מילים נוגעות של דני רובס, בלחן מופתי של כספי ועיבוד שהולך ומתגבר לעבר השיא הרגשי. ברוך שובך, מתי כספי.

“אנחנו במפה", תוכנית המערכונים של שלישיית מה קשור על עולם הספורט הישראלי, סובלת אומנם מהדברים שתמיד מפריעים לי אצל השלישייה - פאנצ'ים צפויים, שימוש מופרז באלמנטים עדתיים ועוד, אבל מציפה סוף-סוף בעיות אמיתיות בספורט ובתקשורת הספורט שלנו, ולא פעם גם מצחיקה. המערכון על שיר אלמליח שנכנסת לחדר ההלבשה הוא כבר קלאסיקה.

מות הרכבי הרוק מבטא את הניצחון האומלל של האינדיבידואליזם

להקות הרוק ירדו מגדולתן בכל העולם, אבל לא באופן מוחלט כמו בישראל. חבל שכמו הרבה ביטויים של קולקטיביות, תנועות נוער למשל, מדובר בעיקר בנחלת העבר