אני רחוק מלחבב את מרבית הצעדים של נפתלי בנט או של מירי רגב בדרך ל"איזון" תרבותי. בדרך כלל זהו ניסיון פופוליסטי להשיג נקודות בקרב הקהל המתלהם שלהם. אבל גם זעקות הגעוואלד האוטומטיות של אנשי שמאל רבים נשמעות לי יותר כמו ניסיון נואש להיאחז בהגמוניה אבודה מאשר מאבק אידיאולוגי אמיתי.

על הסכין

כתבתי כאן כבר סופרלטיבים על "מאדים ומחוויר", סינגל הבכורה של שלומי ברכה מתוך האלבום השני שלו שייצא בקרוב. ועכשיו הגיע “דרקון", הסינגל השני, שרק מגביר את התיאבון. השיטוט הלילי האורבני של ברכה ברחובות תל אביב נשמע אפל, מפתה ובועט. ובלי לוותר על הכיף. כולל בונוס, בדמות סולו גיטרה מנסר לבבות. יאללה, שייצא כבר האלבום.

הסרט “דדפול" הוא הלהיט הקופתי הכי גדול באמריקה, והפעם בצדק מוחלט. מדובר ב–106 דקות של פאן טהור. ראיין ריינולדס מגלם גיבור־על מסוג שונה לגמרי - מעוות בפנים ועתיר הומור עצמי וציניות בריאה. מה שהופך את הסרט, המבוסס על קומיקס מבית מארוול, לחוויית צפייה שמדברת גם לילדים וגם להורים הכאילו מתוחכמים שלהם. מניסיון.

השבוע התפרסמה ב–BBC כתבה שבישרה על שובן של הקסטות. המכירות של הפורמט הנשכח הזה נמצאות מסתבר בעלייה, ולא מעט אמנים מוציאים אלבומים חדשים גם בקלטות. מוכרת בחנות מנצ'סטרית אפילו התלוננה על מחסור בקלטות ריקות בגלל הביקוש. ואני שואל, מילא תקליטים, אבל קלטות??? לאילו עוד אבסורדים יגיע גל הנוסטלגיה ההיפסטרי?

הכתובת על הקיר: חשבנו אז שכשאהוד ברק יהיה בשלטון, הכל יהיה בסדר

מדוע השתולל אראל סג"ל במערכת המקומון שלנו במאי 1999 וכיצד הוא הפך מאז מ"שוטה על הגבעה" לקול הכרחי והגיוני