מוצאי שבת. שבע בערב. גלי צה"ל. החדשות הסתיימו, אות התוכנית מתגלגל במהירות, ואני חש בהתרגשות שעוטפת את גופי הרזה. אני בן 14, 15, אולי כבר 16, אוזני דבוקות לרדיו טייפ, כבר מוכן עם המחברת האדומה שאמא הביאה לי מהעבודה, מחברת המוזיקה שבה ארשום הכל. השדר, העורך, הידען שאין שני לו, אנציקלופדיה מהלכת שמותירה אותי פעור פה בכל פעם מחדש, פותח עכשיו את התוכנית שלי, התוכנית שבנתה אותי, “בקצב הזמן".
המוזיקה היא חיינו. והשירים הם אנחנו. והרדיו הוא הכל. גם אם המתווך הגדול שלו הלך מאיתנו אתמול, ורק קולו עוד מתנגן באוזני כמו אז, בשבע בערב, במוצאי שבת.
התרעות פיקוד העורף