מיכאל דק הוא היום בבחינת הסנדלר שהולך יחף. מי שהיה מהדמויות הססגוניות של רשות השידור – עיין ערך “מקבילית המוחות" – זרק לפני כ־15 שנה את הטלוויזיה שלו לכל הרוחות “בלי חרטה ובלי נקיפות מצפון". מי שהגיש פינות מקוריות של חדשות מסתדר, לדבריו, מצוין בלי אקטואליה. “הטלוויזיה, שהפכה להיות מציצנית, כשהעיקר בה זה להיות בבחינת זבוב על הקיר, באמת לא חסרה לי", הוא טוען.
בעריכת כתב העת הזה קדמו לדק, הצבר נטול השורשים היקיים, דוקטורים ופרופסורים בעלי שמות כמו מקס, הנס, רוברט ופאול. בין הכותבים בו היו מגדולי אנשי הרוח, ובהם מרטין בובר, מקס ברוד וגרשום שלום. דק, הזכור לטוב מפינת החדשות לנוער שהגיש שנים ב"זהו זה", מכוון ב"יקינתון" (הוא מבטא את השם הזה במלעיל עם ארומה יקית כלשהי) לאנשים בגילו, כמעט בן 69 וצפונה.
מומלץ לא לשאול את דק אם די לו בקוראי “יקינתון". “אין די", הוא מבהיר. “אני עושה את מה שאני מרגיש שאני צריך לעשות. הרי כשהגשתי את החדשות לילדים ב'זהו זה', יצאתי מנקודת הנחה שלא לכל ילד יש ידיעה ברורה מה זה רמטכ"ל או מה זה מאזן תשלומים. כשמאיר שלו יצא מהעניין והציע אותי במקומו, קפצתי על העגלה. היו לי יחסים קרובים עם המצלמה. במיוחד אהבתי לשדר כשלא היה טלפרומפטר מולי. הרי לא פעם אתה רואה את הקריין עם איזה מבט חלול בעיניו, הנעוצות במכשיר. אני מודה שככל שאמרו שהמצלמה אוהבת אותי, כן אהבתי אותה, אבל מעולם לא חשבתי שבאותו רגע נעוצות בי מיליון עיניים".
דק, המכונה מייקל, הוא בן להורים יוצאי צ'כוסלובקיה. בילדותו נדד בחו"ל כבנו של דיפלומט במשרד החוץ. לימים, כשגדל, שימש כמלווה אורחים מחו"ל מטעם המשרד הזה במקביל ללימודיו באוניברסיטה. הוא היה כתב קול ישראל, ניהל חברת מחשבים ואפילו הוציא ספר על תרבות הקפה, כיאה למי שטיפח אוסף מרשים של מטחנות קפה בדירת השיכון הציורית שבה הוא מתגורר בירושלים. בנוסף לכל, דק עוטר בעיטור הנס כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ולנוער על תרגומו ל"הכיתה המעופפת", ספרו של אריך קסטנר.
“העיסוק בתרגום התגלגל לידי במקרה", מספר דק. “לקראת יום השנה ה־100 להולדתו של קסטנר, ב־99', חיפשתי מוציא לאור שיוציא בתרגומי שירים פוליטיים שלו על הסתאבות החברה הגרמנית. הסתבר שלא הייתה לכך דרישה, מה לעשות. באותה הזדמנות הזמנתי את המו"ל, מתן אחיאסף, לאירוע שהיה לכבוד ספרו של קסטנר, ‘35 במאי'. אז הוא שאל אותי מדוע אני לא מציע לו לתרגם מספרי הילדים והנוער של קסטנר, ואני השבתי לתומי שאולי הוא מצפה לכך מבכירים ממני. ‘שלח פרק לניסיון', הוא אמר. הניסיון נמשך עד היום בשורה של ספרי קסטנר שתרגמתי".
דק, שתרגם ממיטב ספרי קסטנר, ובהם “אמיל והבלשים", “פצפונת ואנטון" ו"אורה הכפולה", מנסה לפענח את סוד קסמו של הסופר הפורה הזה: “קסטנר לא רק ידע לספר סיפור, אלא רואים בכתיבה שלו איזה כבוד הוא רחש לילדים, כמי שלא הסתכל עליהם מלמעלה. מצער אותי שהיה ברשותי ספר בחתימה המקורית שלו והספר טבע לבלי שוב במצולות שרפה שהתלקחה בביתי".
דק תרגם לעברית גם רומנים למבוגרים. כנראה הוא מעדיף לתרגם לילדים. “אני מזדהה עם הילד שבי, ונסיבות החיים הביאו אותי לעסוק בתרגום מגיל אפס", מספר דק. “כשהייתי בן שנתיים, נסענו מירושלים לבודפשט, כשאבי התמנה כמזכיר בנציגות הישראלית בהונגריה. חמש השנים שלנו שם הביאו לי את ידיעת השפה ההונגרית. נראה שהמשטר הסטליניסטי התייחס אל אבי כאל מרגל, והיינו שם במעקב. בכך לא סיימתי את השירות הדיפלומטי שלי. לאחר פסק זמן של שלוש שנים בירושלים, חזרנו לאירופה, הפעם לחמש שנים בנציגות הישראלית בווינה. הגרמנית שרכשתי באוסטריה מכורח הנסיבות הביאה אותי עד תרגום ספריו של אריך קסטנר".
דק, שהקים את רדיו ירושלים וניהל אותו בתחילת דרכן של התחנות האזוריות ובהמשך הגיש בערוץ הראשון את "פוסט מורטם", פינה של ביקורת העיתונות והתקשורת, זכור גם כאחד ממנחי התוכנית המיתולוגית “מקבילית המוחות". “זה לא באשמתי", טוען דק להגנתו. “כשמנחה התוכנית, גיל ליטמן, התמנה ככתבנו בשטחים והתחיל לקפץ על הגבעות כדי לסקר פינוי מתנחלים, הוא המליץ בחום למפיק של התוכנית, צחי שמעוני, שהיה גם המנחה האגדי הראשון שלה, לקחת אותי".
“מיכאל דק נראה לי כבחירה הטבעית להנחיית ‘מקבילית המוחות'", אמר לי אז, לפני 20 שנה, יצחק שמעוני המנוח. “מיכאל ניחן בשתי תכונות, החשובות להנחיית ה'מקבילית'. לבחור יש הומור, והרבה, והוא גם התברך בידע רחב. סתם כך לקרוא שאלות מהדף זאת לא חוכמה".
העובדה שב"מקבילית" היו לא מעט שאלות על מוזיקה התאימה בול לדק, ששנותיו המוקדמות באירופה דישנו את הרקע המוזיקלי שלו והפכו אותו למגיש ולמנחה מבוקש של תוכניות מוזיקליות, כמה מהן בשידור חי. “אני משוגע לעניין מנעורי", הוא מעיד על עצמו. “השיא היה כאשר כנער ישנתי בשק שינה בפתח בית האופרה של וינה כדי לשמור על מקום טוב בתור לכרטיסים להופעתה שם של מאריה קאלאס המהוללת".
אגב, דק הוא אספן כפייתי, שלעתים נדמה שהוא אוסף מכל הבא ליד. “הייתי פעם בשוק פשפשים בהונגריה", מספר דק. “ליד אחד הדוכנים שאלתי את הדוכנאית מה היא מוכרת. ‘מה אכפת לך', השיבה לי, ‘מוצא חן בעיניך?', ‘מאוד!', עניתי. ‘תיקח את זה', אמרה. עד היום אני לא יודע מה בדיוק אותו גביע. אצלי האיסוף הוא המטרה ולא הדרך. נראה לי שזה סוג של התמכרות, כשתאוות האיסוף פועמת בי".
דק איננו מתיימר להיות נביא בן נביא, אבל הוא מסתכן בהשמעת דברי נבואה. “לא בטוח שהטלוויזיה המוכרת לנו היום תהיה כך בדורות הבאים", הוא אומר. “אם הידע שהיא מעבירה כבר נמצא בטלפונים הניידים והמתקדמים, לא מן הנמנע שהוא יימצא בשתל התוך מוחי, שאיתו יסתובבו האנשים. העולם ישתנה. את תוכן המוח יעבירו לצ'יפ, ואותו ישתילו חזרה למי שילקה באלצהיימר".
התרעות פיקוד העורף