בכל עת שבה אני נדרש לשאלה מהי הלהקה הישראלית הגדולה של כל הזמנים, אני מיד צועק לעצמי "תמוז!", ואז מוסיף "לי ולמה שמה!". אבל עצמי נוזף בי בהגיענו, ותוהה איך אפשר לתת קרדיט כל כך גדול להרכב שהוציא רק אלבום אחד, והיה פעיל אולי שנתיים. ברוטו. ועוד בשעה שלהקות אחרות, כמו משינה, פעילות כבר עשרות שנים.



אני מנסה להתגונן. לטעון שמה שחשוב הוא לא הפז"מ אלא האיכות וההשפעה. עובדה. כוורת, הלהקה הכי מצליחה בתולדות המדינה, הייתה פעילה רק שלוש שנים. תיסלם ובנזין, הלהקות שכוננו פה בשנות ה־80 את תרבות הרוק'נרול, הוציאו רק שני אלבומים כל אחת.



לפי המשוואה הזאת, תמוז הייתה סיפור קצר, אבל עבה. ומותר להתווכח על הדירוג עד מחרתיים, אבל אי אפשר לקחת מהאלבום "סוף עונת התפוזים" את מקומו בנצח של המוזיקה הישראלית. אולי אלבום הרוק הטוב ביותר שנוצר פה אי פעם. מה שהופך את הלהקה שייצרה אותו למכוננת. נכון, אחרית הימים, החלונות הגבוהים, כיף התקווה הטובה וכוורת כמובן היו פה עוד קודם. אבל תמוז הייתה הראשונה שלקחה את הרוק'נרול ברצינות. בלי דחקות, בלי חיפוף, עם סולואים מבריקים של דקות שלמות וסאונד שהתכתב בזמן אמת עם מה שקרה מעבר לים (ונשמע נהדר עד היום).



אבל הטיעון שלי סופג מפלה נוספת. אם יש סיבה שבגללה תמוז לא ראויה לתואר, היא לא קשורה לכמות אלא למהות. כי תמוז מעולם לא הייתה להקה במתכונת המסורתית של המושג. החברים שלה לא צמחו יחד אלא קובצו במכוון כדי ליצור "סופר גרופ" (במקור, הרעיון היה לחבר בין שלום חנוך, אריאל זילבר, מתי כספי ודני ליטני). וכדרכם של מרבית החיבורים האלה, גם בעולם, הרעיון לא האריך ימים.



ולא רק זה. מרבית שירי הלהקה לא נוצרו בכלל עבורה אלא נכתבו קודם לכן וזכו לביצועים מחודשים. "מה שיותר עמוק יותר כחול", למשל, נכלל ב"שבלול" של אריק איינשטיין ושלום חנוך. "אהבה שקטה" הופיע בתקליט האנגלי של חנוך. את "אנ'לא יודע איך לומר לך" הוא הקליט כבר בשנת 1973 עם להקת בני נח. "הולך בטל" היה שיר שאריאל זילבר הלחין עבור תיקי דיין כבר ב־1971. ואת "ככה את רצית אותי" הוא הלחין ב־1968 עבור צמד העופרים, למילים באנגלית.



חברי להקת תמוז. צילום: אורית פניני
חברי להקת תמוז. צילום: אורית פניני



מה שמשאיר שלושה שירים. את "סוף עונת התפוזים" חנוך וזילבר הלחינו יחד עוד לפני הקמת הלהקה והוא הוקלט בתחילה בעיבוד הרבה יותר צנוע ורגוע מהגרסה המוכרת. זה השיר היחיד, למעשה, שהם יצרו יחד. "לא יכול לישון עכשיו" נוצר בידי חנוך עבור תמוז, וכך גם "פנס הרחוב" שזילבר הצטרף לשירה שלו. בקיצור, כולה שני שירים שנכתבו במיוחד עבור הלהקה.



אז מה בכל זאת הפך את תמוז להרבה יותר ממבצעי אסופה של שירים משומשים? הנגנים, כמובן, כל אחד מהם תותח בעמדתו, ובראש ובראשונה - המפיק המוזיקלי. לואי להב, שחזר מארצות הברית אחרי עבודה עם ברוס ספרינגסטין, הוא חבר להקה לכל דבר. כי הוא זה שהפך את השירים לארוכים, עתירי סולואים, מורכבים ולא ידידותיים, במובן הטוב. ולמעשה התווה את הצליל המהפכני של תמוז.



על הרקע הזה, לא פלא שתמוז לא ביצעה כמעט אף פעם קאמבק כהלכתו. נדמה שחבריה המרכזיים, זילבר וחנוך, לא הרגישו שהיו חלק מלהקה אורגנית אלא שמדובר באפיזודה שאפשרה להם לבצע שירים שהם כתבו ממילא. זה הביא לסופה המהיר של הלהקה, וגם לסירובים הכרוניים של חבריה להתאחד, למרות דרישת הקהל. עד היום תמוז התאחדה לשלוש הופעות ב־1983, והופיעה בשני ערבים לזכר מאיר אריאל, בשנת 2000 וב־2009 בקיסריה. ההופעה בקיסריה לוותה בצלילים צורמים למדי, כשהקהל נאלץ לחכות דקות ארוכות לחברי הלהקה לצורך ההדרן. מה שרק הגביר את התחושה שהחברים פשוט לא ששים להופיע יחד.



השבוע הם חזרו לבמה, כל החמישה, במסגרת מופע השקה של חבר הלהקה, יהודה עדר, לאלבומו החדש "עולה ירח". הכרטיסים לזאפה אזלו מיד עם פרסום הידיעה בדבר האיחוד, וההתרגשות הייתה אדירה. גם שלי. עם כל הכבוד לאיחוד של כוורת, מבחינתי זה הדבר האמיתי. או לפחות הפרומו לדבר האמיתי: מופע שלם של תמוז.



מטבע הדברים, זה היה ערב מעט מוזר. הוא נבנה כמעט כולו סביב שירי הסולו של יהודה עדר, אבל מרבית הקהל הגיע בשביל הדובדבן - המיני־איחוד שחיכה בסוף המופע. לזכותו של עדר ייאמר שהוא צלח את המכשול הזה באלגנטיות, שכמה משיריו החדשים פשוט מצוינים (כמו "מתחת לסדין", עם גל דה פז המהממת ו"מצפה רמון"), ושגם הוא נראה נרגש ומצפה לקינוח, כאחרון הצופים בקהל.



ואז, פתאום, באמצע המופע של עדר (שלווה בין היתר בידי איתן גדרון על הבס. שתי חמישיות תמוז), הנגנים ירדו מהבמה ובמקומם עלה אחד, שלום חנוך. הוא ועדר ביצעו, רק עם גיטרה אקוסטית, את "לא יכול לישון עכשיו", וזה היה פשוט נהדר. ומצמרר. ולא איבד מיליגרם מחִנו מאז הפעם האחרונה שבה הם ביצעו אותו יחד. "זה היה ב־1976", עדר שחזר אחרי ששלום נישק אותו וירד מהבמה. "לא ייאמן, חיים שלמים".



ההופעה של עדר התחדשה, והסתיימה בשיר משותף עם הבן המוכשר אלון. ופתאום העפיל לבמה יואב קוטנר. הוא נתן נאום רקע קצר על תמוז, כדי לאפשר לחברים להתארגן מאחורי הקלעים. ובמילותיו: "זה כמו בסקס, כשאתה שם משהו מאלחש כדי לדחות את האורגזמה. אז אני המאלחש".



ואז, בשיא הטבעיות, עלו חמשת המופלאים. עדר, גדרון, מאיר ישראל, שלום חנוך ואריאל זילבר. ושום אלחוש כבר לא היה יעיל יותר. הם התחילו עם "פנס הרחוב", כשזילבר על הקלידים וחנוך צמוד אליו, ושניהם שרים יחד וגם מייצרים אינטראקציה ביניהם. חנוך מצביע על זילבר כדי לסמן לקהל להריע לו וגו'. זה נראה טבעי לגמרי, ונשמע פשוט מעולה.



ההמשך היה "הולך בטל", שכבר הרים את זאפה לתקרה. בייחוד בסופו, עם קולות הרקע ל"תה, תה נה נה נה נה..." של כל חברי הלהקה. בלי לעצור הגיע "סוף עונת התפוזים", עם הקתרזיס הנצחי בדמות סולו הגיטרה של עדר והתיפוף הדרמטי של מאיר ישראל. ואז כבו האורות, והם נעלמו. רגע אחרי שהכל רק התחיל. הקהל עוד ציפה להדרן, אבל עדר שב לבמה עם "מסר משלום": "תבואו עוד פעם". ונגמר. אין דרך יותר מעודנת להגיד את זה - מדובר בכאב ביצים מוזיקלי.



אבל מסתמנת גם אפשרות לפורקן. קוטנר הפטיר על הבמה ש"יש דיבור על סיבוב קצר", ואני ממש רוצה להאמין שזה יקרה. הטעימה הקטנה, קטנה מדי, של יום שני בלילה עשתה חשק אדיר לעוד. וגם הזכירה לי מדוע, אחרי הכל, תמוז היא הלהקה הכי גדולה שהייתה כאן. נכון, היא הקליטה רק שמונה שירים. אבל כל אחד ואחד מהם הוא פשוט שיר מושלם.