תציין בחודש הבא 20 שנות פעילות. הלהקה שמזמן הפכה למותג ישראלי, עושה חיל ברחבי הגלובוס ושומרת על עצמאות ויציבות מעוררות התפעלות בעולם המחול שסובל מקיפוח תקציבי כרוני. בועז ברמן הקים את מיומנה יחד עם אילון נופר ורועי עופר. האחרון פנה כבר לדרכים אחרות, אבל הלהקה זכתה לחיזוק בלתי צפוי. את המופע “מלבי" בנה ברמן יחד עם אשתו ג'רלדין. הוא הכיר אותה בניו יורק. היא במקור בכלל מסינגפור. בוגרת אוניברסיטת ייל. איך כל החבילה הזאת מתחברת לשואו שמבוסס על שיריו של מתי כספי? ייתכן כי הרקע והרקורד הבינלאומיים של מיומנה מאפשרים לה את הוורסטיליות התרבותית הנדרשת לשם כך.

גברת ברמן אומנם מגיעה מתחום התיאטרון, הבמה לא זרה לה, אבל עדיין היא התייצבה מול הפרויקט כשאין ברשותה בקיאות ישראלית ביצירותיו של כספי. למרות זאת, היא זו שבחרה את השירים למחזמר. הקשיבה להם באוזן אובייקטיבית וארגה את סיפור האהבה של כל הזמנים, כפי שיוסבר בהמשך. “יום שישי חזר", “לא טוב היות האדם לבדו", “הנה הנה", “ילד אסור ילד מותר", “ימי בצורת", “הנה פתחתי חלון", “איך זה שכוכב", “הו מה יהיה", “מקום לדאגה", “סליחה", “היא שלו והוא שלה", “לקחת את ידי בידך", "נערתי". כולם בפנים, בחירה שקשה להתווכח עליה.
 



מתי כספי ובועז ברמן הם יוצרים שמחפשים את הדבר הבא. לא במובן של להיט אלא של טוויסט. מנסים להפתיע את עצמם דרך היצירה שלהם. “מלבי", לכן, יצר עבורם שידוך מושלם.
 

המופע הוא סיפור רומאו ויוליה בגרסה עכשווית. הוא עוסק בשתי משפחות המחזיקות בדוכנים לממכר מלבי ביפו. מתוך היריבות הזאת צומח סיפור אהבה. ברמן מסביר איך הלהקה שלו, הדרמטית, לא נופלת כאן לתחום הטלנובלות: “אנחנו מופיעים עם קריצה. טלנובלה זה אובר דרמטיות. אבל אני לא נבהל משמאלץ. יש אנשים ששופטים שמאלץ, אבל אם הוא עשוי טוב אז למה לא? בהופעות אין נוסחאות ליצירת להיטים, אחרת כולם היו מצליחים. אם המינון שלך נכון, ואתה מסוגל לגעת ברגשות של כולם, מה טוב".
 

זו אינה הפעם הראשונה שבה מיומנה משתפת פעולה עם אמנים. היא עשתה זאת כבר עם הבלט הישראלי ועם דיוויד ברוזה. “אנחנו אוהבים שיתופי פעולה", מודה ברמן. “אותי זה מפרה, משני דברים טובים יוצרים דבר עוד יותר טוב. כל הזמן אנשים אמרו לנו ‘למה אתם לא עושים משהו עם מתי?'. במשך כמה שנים זה נבחן, עד שנפגשנו ונוצרה כימיה. מתי אמר ‘כן', ואז חשבנו איך יוצאים לדרך, איך עושים את זה".
 

כספי: “את העבודה שלי עשיתי לפני המון שנים. עכשיו היא הושלמה בפן אחר, עם הפנייה של מיומנה אלי. מיומנה מתופפים, על עצמם ועל כלים. השילוב של היכולת הקצבית, כושר ההבעה וכושר הריקוד נותן ליצירה הזו נופך מיוחד".
 

כיצד שיתוף הפעולה הנוכחי תרם ללהקה?

ברמן: “מכל שיתוף פעולה לומדים. הרבה שנים גם הייתי מוזיקאי, נגן, כתבתי מוזיקה לסרטים. הייתי מתופף של יהודה פוליקר, יהודית רביץ, שלמה גרוניך, עבדתי עם מנהלים מוזיקליים, בארץ ובעולם, וגם לימדתי בבית הספר למוזיקה ‘רימון'. תמיד הכיוון היה ברור, ידוע פחות או יותר מה עושים. עם מתי זו הייתה הפתעה. נפתח עולם חדש. רק להקשיב לעיבודים לשירים ישנים זה בית ספר. אני מאוד שמח שמגיע אלינו קהל צעיר שלא מכיר את היצירות שלו. אפילו קבוצות שמגיעות מחו"ל, ואין להן מושג מי זה מתי כספי, מאוד אוהבות את המוזיקה שלו".
 

איך משלבים את התיפוף עם השירים של מתי כספי?


“ראיתי במהלך חיי הופעות קצב נוראיות, אחרי כמה דקות זה דופק לך בראש, זה נורא. אפילו אחרי ההופעה הראשונה של מיומנה הבנתי שהמוח צריך ריסט, לכן ניסיתי למתן את הקצב. הפעם הייתה מטרה - לשבור את התדמית, מיומנה היא לא רק תופים. מיומנה זה הנראות של המוזיקה. והרבה פעמים עם סיפור. ב'מלבי' הלכנו על סיפור. היה אתגר, מופע עם מתי, אז התלבטנו בין שירים בהגשה מקורית - למשל שיר עם חליליות או עם דליי מים - אבל בסוף עשינו את זה". 

 

בטירוף שלו

 

מיומנה היא קבוצה קטנה ומוכשרת של אמנים מרקעים שונים שהתקבצו מכל העולם ביפו, בצמוד ללא מעט דוכני מלבי. הם רקדנים, שחקנים, אקרובטים וזמרים שהתשוקה המשותפת שלהם לקצב, לתנועה, יחד עם ניצוץ של הומור ושובבות, הפכו את הדינמיקה על הבמה לתוססת ולסוד ההצלחה של 12 המופעים שהעלו עד היום. 
 

“ההתנהלות שלנו היא אותה התנהלות כבר 20 שנה", אומר ברמן, “אבל אני מאוד אוהב לחדש, לא למחזר. ‘מלבי' שינה אותנו מבחינת ההתפתחות המוזיקלית. אנחנו בודקים גבולות. העיבודים היו עבורנו משהו חדש. זה גם לא הקאסט הרגיל של מיומנה, הכנסנו עוד ארבעה אנשים חדשים, כי היה צריך לחזק את השחקנים עם יכולות קוליות. מי שלא שר, למשל, היה ברור לו שהוא לא ישתתף בהופעה הזאת".
 

ברמן מבקש להדגיש כי הפרויקט החדש לא מבוסס על מה שהכרנו עד היום. “ב'מרי לו', למשל, או במיוזיקלס אחרים בעולם, הלהקה מסתתרת מאחור או שיש פלייבק", הוא מסביר. “יש שחקנים ראשיים בעלי יכולת שירה ויש רקדנים. זה מחולק ככה. אנחנו מחפשים אנשים שיודעים לעשות הכל. ואם יש אלמנט חלש אצל מישהו, אבל יש לו פוטנציאל, אז אנחנו מלמדים אותו. פיתחתי טכניקת לימוד מאוד קלה שתוך שעה אתה לומד תווים".
 

עניין מורכב בפני עצמו הוא היכולת לקרוא את כספי. הפנים שלו, כידוע, לא מבשרות דבר. “לעשות עיבודים ליוצר כמוהו זה דבר מאוד מלחיץ", מוסיף ברמן, “הוא הרי אוטוריטה. עשיתי ארבעה כאלה, והתגובה שלו הייתה מלחיצה ומצחיקה. אחרי שהשמעתי לו הוא מחא כף ואז אמר ‘מחאתי כף'. ואז תרגמתי את התגובה שלו לכולם. אמרתי להם ‘מתי אמר עכשיו שהוא בטירוף, שהוא נגנב מזה, השתגע ממש'. והוא אמר ‘נכון'".
 

אז כן, כספי לא רק מרוצה, יש לו אפילו ציפיות להמשך. “ש'מלבי' יגיע לאיראן, עם תרגום", הוא מכוון, “זה יעשה להם רק טוב. למעשה, לכל מקום בעולם. אני מאמין שזה ילך מצוין". 

וכדי שזה ילך מצוין, צריך לתחזק את הקבוצה. “שאלו אותי בחו"ל אם אנחנו קומונה", מספר ברמן. “אנחנו לא, אבל זו המסגרת הכי משפחתית בעולם הביט. אנחנו דואגים לאנשים שלנו, משקיעים את רוב הכסף שלנו בהם. כשהאנשים שלנו מבסוטים, זה גם עובר לבמה".

הכל טוב

כספי, מצדו, מגיש את הפילוסופיה שלו לחיי אמנות מאושרים. “היצירה נמצאת אצלי בנפש, באופי שלי", הוא אומר. “הגשמתי את החלום שלי כבר בגיל 20. זה אומר שהכל בסדר, שאפשר להתפרנס ממוזיקה. כל היתר זה ספקולציות. תלוי בזוכה המאושר ומה הוא עושה עם זה. יש שנחים על זרי הדפנה כי הצליחו לכתוב שיר אחד. הם חיים לבד בטירה של 18 חדרים והחברה היחידה שלהם זה הפסיכיאטר. וכשהם מגיעים לגיל מבוגר כמו 23, הם לא יודעים מה לעשות עם עצמם. אני חי בטוב ומעניין לי".
 

היצירה שלך יוצאת גם מתוך מחסור או כאב?

“יוצאים לי שירים גם כשאני שבע ולא עייף ומרגיש נהדר והכל יפה מסביב. יצירה לא יוצאת מתוך סבל. גם כשאני מרגיש נפלא והכל טוב, אני יכול ליצור שירים עצובים. יצרתי שיר מאוד עצוב אחרי שראיתי סרט מצחיק. הייתי מאוד עצוב כשכתבתי את ‘נחליאלי', אבל אין פה קשר, אין חוקים. זו לא חובה שיצירה תצא מתוך כאב. שיר, כשהוא מופיע לי בראש, אני זוכר אותו. הנה, בעוד אנחנו מדברים אני שומע מוזיקה. אם אני זוכר את השיר, סימן שהוא טוב. יצירה לא טובה שוכחים. אי אפשר ללמוד את זה. יש מקצוע כזה, יועץ מוזיקלי, שאני מניח שזה עניין שמכניס כסף. אבל יצירה זה עניין מולד. אפשר לפתח, לשפר, אבל לא ללמד. אי אפשר ללמוד להיות אמן".
 

מה החלק של החברה, הסביבה, בהתפתחות האמנותית שלך?  

“אין בסיפור חיי שום טרגדיה. זה לא ‘דה וויס', שאמצא אבנים באורז של אמא שלי כדי להתקבל לתוכנית. מגיל קטן אני שומע מוזיקה ורוצה לנגן. אני יזמתי זאת בעצמי ורק בגללי דברים התרחשו. אנשים מבוגרים עזרו, כי אני גיליתי את האמביציה הזאת. למשל בגיל 8, בקיבוץ חניתה, פעם בחודש הייתי הולך לראות הופעה של שמואל גוגול, נגן מפוחית הפה, והייתי עוזב רק כשהוא עזב. אפילו כשהוא ארז הייתי מתבונן בו. כעבור כמה פעמים כאלה הוא סיכם את ההופעה בגימיק עם מפוחית של 2.5 ס"מ. הוא מנגן עליה, בלי ידיים ובעזרת הלשון. יום אחד הוא ניגש אלי לפני שעזב ושאל אם אני רוצה את המפוחית. אמרתי שכן. הוא לא שאל אותי סתם. גם אם אני אראה בכל הופעה ילד שבוהה בי, אבין שהוא בוער מבפנים למוזיקה. אז הוא אמר לי ‘כשתתחיל ללמוד פסנתר אתן לך אותה'.  
 

“הורי נכנסו לפאניקה כי בקיבוץ בתקופת הקומוניזם זה או שכולם לומדים או שאף אחד. אבא שלי העביר את זה לדיון בוועדה של הקיבוץ. היו שם ויכוחים סוערים והוחלט שמורה למוזיקה של הקיבוץ יבחן אותי ומורה למוזיקה מקיבוץ שכן תבחן אותי גם. אם יהיה רוב של שניהם, אז זה יהיה בסדר. בסוף אמרו לי שאני רשאי ללמוד נגינה בפסנתר. ואז החליטו לרכוש פסנתר חדש לקיבוץ. לא משנה שעד שמצאו אותו הוא כבר היה ישן. ביום שישי הראשון הייתה הופעה של גוגול ואמרתי לו ‘היום היה השיעור הראשון שלי בפסנתר'. אז זו אמביציה של ילד בן 8, כי אני באתי. ידעתי שאעשה הכל כדי להגיע לזה. ובלי טרגדיות קורעות לב של תוכניות ריאליטי".
 

ברמן מציג את סיפורו: “מגיל צעיר אני מתעניין בתופים ובקצב. בזמני היה בית ספר אחד לתופים, של קמינסקי, ברחוב דיזנגוף. אמא שלי לקחה אותי לשם. אחרי ששאלה על המחיר, הסתובבנו והלכנו. עד שהתחלתי לעבוד והיה לי כסף לקנות כלי נגינה, אבל עדיין לא תופים, דברים דומים".

 

נאמן לעצמו

 

מתי כספי (66), כאמור, הגשים את חלומו מזמן, אבל הוא לא נותן רק לשירים מהעבר לעשות לו את העבודה. בימים אלה הוא עובד על דיסק חדש, שיצא בקרוב. ולא, ממש לא מטריד אותו מי ישמיע אותו ומי לא.
 

“גלגלצ זה עניין פרובינציאלי ששייך למזרח התיכון", הוא קובע. “זה לא משנה כלום. אדם יוצר לא תלוי בתוכניות מתאר כלשהן, הוא לא בונה בית. נכון שכל יוצר רוצה שיראו או ישמעו את היצירה שלו, אבל אני יוצר קודם כל לעצמי. ואני גם המסננת. ואם אני אוהב את השיר, אני רוצה שגם אחרים ישמעו אותו. הייתי שלם עם כל יצירה שהוצאתי. אם היא לא שלמה, אני שוכח ממנה. אני פוסק מיד, לא מתייעץ עם אף אחד. זו יצירה שלי".
 

מכאן מפליג כספי לסיפור עתיק על גלי צה"ל ועל הגלים הפרטיים שלו. “לפני המון שנים הודיעו לי מהתחנה שנבחרתי למלחין השנה ואהוד מנור נבחר לפזמונאי השנה", הוא משחזר. "אמרו לי שעל פי הנוהג, שני הזוכים כותבים יחד שיר לזמר ולזמרת השנה. אמרתי שאני לא כותב שירים מתוך הזמנה אלא מחכה להשראה. שאלתי מי זכו בתואר זמר וזמרת השנה, אמרו לי מי הם, ולא אהבתי אותם. אמרתי שלא אכתוב להם. זה הגיע למצב שמפקד גלי צה"ל התקשר ואיים שאם לא אסכים לכתוב שיר, לא ישדרו יותר את השירים שלי אצלם. אמרתי לו 'טוב'. בסוף מצאו פשרה: אהוד יכתוב שני טקסטים. הראשון לשיר שהלחין מישהו אחר וזמר וזמרת השנה ישירו. ואני הלחנתי שיר אחר של אהוד ושרתי אותו בעצמי. כך נולד 'הנה הנה'. ללמדכם שחוקים ומוסכמות נוצרים רק במקומות קטנים. הקהל יהיה נאמן אלי רק אם אהיה נאמן לעצמי".
 

זה עובד תמיד?

“מבחינת פערי הגילים בהופעות שלי, אפשר לראות עגלות תינוקות ואמבולנס".
 

אתה דורש מעצמך שלמות. מהו המחיר של הפרפקציוניזם הזה?

“אני חי ויוצר. אם יוצא לי שיר, אני מאוד שמח. להשיג עוד משהו זה לא באופי שלי. אמרתי כבר שהגשמתי את החלום שלי בגיל 20, הצלחתי להתפרנס ממוזיקה. זהו, נגמר, עכשיו אני כותב שירים".
 

מעולם לא פחדת שזה ייפסק? שישכחו אותך? 

“פחדתי. פעם אחת הייתה לי הפסקה של הרבה זמן, אבל כשהגיע השיר הבא הוקל לי". 

גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.