אם תשאלו יותר מפעם אחת את אמן הג'אז אלי דג'יברי איך הייתה ההופעה בבית הלבן שהתקיימה בסוף אפריל, לא בטוח שתקבלו את אותה התשובה בדיוק. "יוצא לי לענות על השאלה הזאת שלוש או ארבע פעמים ביום בשבועיים האחרונים, וכמוזיקאי ג'אז, אני מנסה לתאר את זה בכל פעם אחרת". 


איזה סיפור אנחנו נקבל?
"במקום שאגיד שזאת חוויה של פעם בחיים, אגיד שזו חוויה של פעם באלפי חיים. עד שהגעתי לשם, לא הבנתי את גודל המאורע. היה מרשים לראות את המקום וההתנהלות. זה מתחיל בכניסה לבית הלבן. כניסה לא פשוטה, מסובכת, עם המון בידוקים ביטחוניים. אבל כל האנשים שעסוקים במלאכה הזאת הם הכי נחמדים, מנומסים, מקבלי פנים ושמחים לארח אותך. מהאדם בכניסה ועד לקודקוד. לנשיא".


הוא אדם חביב כפי שנראה בתמונות? 
"בהחלט. הוא פגש אותנו לתמונה משותפת שעה לפני ההופעה. 40 אמני ג'אז הכי גדולים בעולם. דבר ראשון שהוא אמר זה שהיה לו יום ארוך והוא שמח ומודה לנו שבאנו, והוא מצפה לשבת, להירגע ולהקשיב לג'אז הכי טוב שהוא יכול היה לחשוב עליו. אחרי התמונה, הוא שאל את העוזרים אם יש לו זמן ללחיצת יד אישית, אבל לפני שהגיעה התשובה, הוא אמר 'כמובן שיש' ולחץ לכל אחד את היד, כשמישל מחבקת ומנשקת כל אחד. זה היה רגע שאחריו נכנסתי למוד של היי ושבועיים אחרי זה לא הצלחתי לישון".
 
רק בגלל המפגש עם אובמה, או הידיעה שאתה אחד מ־40 מוזיקאי הג'אז הטובים בעולם?
"עברתי הרבה תהליכים בימים שקדמו להופעה: זה התחיל בתחושה של אי נוחות, שאתה לא מבין מה אתה עושה בדבר המטורף הזה; ואז מתחיל תהליך של הבנה, גם דרך האהבה והפידבקים שקיבלתי, עד לרגע הזה שסטינג קורא את השם שלי. במבטא בריטי השם נשמע כמו פנינים שיוצאות לו מהפה, ואז הבנתי שאני שם, ואני ראוי לזה וגאה בזה שאני חלק ממשפחת הג'אז. טוב, זה מבנה האישיות שלי, שיש בו חוסר ביטחון גדול, לצד ביטחון עצום. אחרת לא הייתי איפה שאני".

לחלום ולהאמין

כבר בגיל 19 נבחר דג'יברי (38) לנגן בהרכב של ענק הג'אז הרבי הנקוק. כמה שנים אחר כך נבחר לנגן בהרכב של המתופף האגדי אל פוסטר (מיילס דיוויס). הקריירה שלו כוללת זכייה בפרס ראש הממשלה כמלחין ומבצע, שבעה אלבומים כמנהיג הרכב ושיתופי פעולה פוריים עם מוזיקאי ג'אז בינלאומיים, כמו גם עם מיטב האמנים המקומיים, בהם יוני רכטר, אלון אולארצ'יק ושלומי שבן.

אלי דג'ברי. צילום: Paulo Evangelista / Fluxure
אלי דג'ברי. צילום: Paulo Evangelista / Fluxure



הילד שהיית האמין שיום אחד הוא ינגן בבית הלבן מול הנשיא?
"בסופו של דבר, כן. אני מסתכל על תמונות ישנות שלי, על העיניים שלי, ורואה ילד חולם ומאמין. לחלום ולהאמין הם שני המרכיבים הקריטיים והחשובים בהתפתחות של כל אחד. לא רק של אמן. אם הם לא קיימים, נורא קשה להשיג את המטרות שלך ולהצליח לעשות את מה שאתה כל כך אוהב לעשות".
בתחילת השנה יצא אלבומו החדש דג'יברי ורביעייתו, Cliff Hangin, שזכה להערכה רבה ולביקורות נלהבות, ובעקבותיו יצא לסיבוב הופעות. השבוע ובשבוע הבא יופיע בזאפה הרצליה ובזאפה ירושלים. 

אחרי הבית הלבן אפשר להופיע במועדונים קטנים? 
"בהחלט. אתה מגיע ממקום שאומנם הרים אותך - אבל עדיין היית שם לבד, אינדיווידואל - לקהל שלך, שכל כך אוהב ומתרגש לשמוע את המוזיקה שלך. זאת חוויה אדירה. ראיתי את זה עוד לפני שהופעתי בבית הלבן. הישראלים כל כך פרגנו, מין גאוות יחידה כזאת. אז להפך, זה נורא מרגש לבוא ולהופיע בבית. אני בהחלט מצפה לפגוש את הקהל".
 
לפני חמש שנים, אחרי 15 שנה בארצות הברית, חזר דג'יברי הביתה, לחולון. "עשיתי שם דרך ארוכה, אבל תמיד ידעתי, קיוויתי וחלמתי לחזור לארץ ולהיות מסוגל לנהל קריירה בינלאומית ליד ההורים שלי".

ואיך זה מסתדר? 
"דיברנו קודם על סטינג, אז הוא למשל יכול לחיות איפה שהוא רוצה: בכפר או אפילו בג'ונגל. הקריירה שלו יכולה להמשיך להתנהל, וכל מה שהוא צריך זה שדה תעופה לידו. גם אני יכול להרשות לעצמי לגור איפה שאני רוצה. בכל זאת, אני הרי לא חי בעיירה נידחת. אני קרוב יותר לאירופה. רק הטיסות לארצות הברית התארכו. מרגיש בר מזל ומרגיש שאני חי את חלומי בזמן שאני ער".

גם לנהל את פסטיבל הג'אז היה חלום שלך?
"חד־משמעית. כשחזרתי לארץ, קרו שלושה דברים פרי תכנון ומחשבה שריגשו אותי. הדבר הראשון שהחלטתי היה לצאת ממעגל השכירות ולקנות דירה בארץ. ובאמת מצאתי דירה שאני אוהב ליד ההורים שלי בחולון. הדבר השני שידעתי הוא שסוף־סוף, אחרי 15 שנה שלא היה לי פסנתר בבית, אלא קלידים, אקנה פסנתר כנף. הדבר השלישי זה שנכנסתי לתפקיד המנהל האמנותי של פסטיבל הג'אז. גדלתי על ברכי הפסטיבל הזה. חלמתי להופיע בו כשהייתי נער. ההופעות ששמעתי שם השפיעו עלי, וכשהופעתי בו הרגשתי שאני נוגע בפסגה".

השנה יציין הפסטיבל 30 שנה להקמתו. מה אתה מתכנן? 
"החלטתי לחגוג את המאורע בפרגון לג'אז הישראלי. כל 30 ההופעות הולכות להיות של אמנים ישראלים כמובילים. חוץ מזה יהיה מופע אחד שיתכתב עם הישראליות: צ'יק קוריאה עם אבישי כהן הבסיסט, שהוא אחד המוזיקאים הגדולים שיצאו מהארץ".

ואחרי כל זה, נשארו לך חלומות להגשים?
"סטינג הציג אותי בבית הלבן. וזה באמת מעמד מכובד ומרגש עד דמעות. הייתי רוצה לנגן איתו. זה השלב הבא".  

רביעיית אלי דג'יברי, 27.5, שישי, 21:00, זאפה, תל אביב, 4.6, שבת, 21:00, זאפה ירושלים