אם תשאלו יותר מפעם אחת את אמן הג'אז אלי דג'יברי איך הייתה ההופעה בבית הלבן שהתקיימה בסוף אפריל, לא בטוח שתקבלו את אותה התשובה בדיוק. "יוצא לי לענות על השאלה הזאת שלוש או ארבע פעמים ביום בשבועיים האחרונים, וכמוזיקאי ג'אז, אני מנסה לתאר את זה בכל פעם אחרת".
"במקום שאגיד שזאת חוויה של פעם בחיים, אגיד שזו חוויה של פעם באלפי חיים. עד שהגעתי לשם, לא הבנתי את גודל המאורע. היה מרשים לראות את המקום וההתנהלות. זה מתחיל בכניסה לבית הלבן. כניסה לא פשוטה, מסובכת, עם המון בידוקים ביטחוניים. אבל כל האנשים שעסוקים במלאכה הזאת הם הכי נחמדים, מנומסים, מקבלי פנים ושמחים לארח אותך. מהאדם בכניסה ועד לקודקוד. לנשיא".
"עברתי הרבה תהליכים בימים שקדמו להופעה: זה התחיל בתחושה של אי נוחות, שאתה לא מבין מה אתה עושה בדבר המטורף הזה; ואז מתחיל תהליך של הבנה, גם דרך האהבה והפידבקים שקיבלתי, עד לרגע הזה שסטינג קורא את השם שלי. במבטא בריטי השם נשמע כמו פנינים שיוצאות לו מהפה, ואז הבנתי שאני שם, ואני ראוי לזה וגאה בזה שאני חלק ממשפחת הג'אז. טוב, זה מבנה האישיות שלי, שיש בו חוסר ביטחון גדול, לצד ביטחון עצום. אחרת לא הייתי איפה שאני".
כבר בגיל 19 נבחר דג'יברי (38) לנגן בהרכב של ענק הג'אז הרבי הנקוק. כמה שנים אחר כך נבחר לנגן בהרכב של המתופף האגדי אל פוסטר (מיילס דיוויס). הקריירה שלו כוללת זכייה בפרס ראש הממשלה כמלחין ומבצע, שבעה אלבומים כמנהיג הרכב ושיתופי פעולה פוריים עם מוזיקאי ג'אז בינלאומיים, כמו גם עם מיטב האמנים המקומיים, בהם יוני רכטר, אלון אולארצ'יק ושלומי שבן.
"בסופו של דבר, כן. אני מסתכל על תמונות ישנות שלי, על העיניים שלי, ורואה ילד חולם ומאמין. לחלום ולהאמין הם שני המרכיבים הקריטיים והחשובים בהתפתחות של כל אחד. לא רק של אמן. אם הם לא קיימים, נורא קשה להשיג את המטרות שלך ולהצליח לעשות את מה שאתה כל כך אוהב לעשות".
בתחילת השנה יצא אלבומו החדש דג'יברי ורביעייתו, Cliff Hangin, שזכה להערכה רבה ולביקורות נלהבות, ובעקבותיו יצא לסיבוב הופעות. השבוע ובשבוע הבא יופיע בזאפה הרצליה ובזאפה ירושלים.
לפני חמש שנים, אחרי 15 שנה בארצות הברית, חזר דג'יברי הביתה, לחולון. "עשיתי שם דרך ארוכה, אבל תמיד ידעתי, קיוויתי וחלמתי לחזור לארץ ולהיות מסוגל לנהל קריירה בינלאומית ליד ההורים שלי".
"דיברנו קודם על סטינג, אז הוא למשל יכול לחיות איפה שהוא רוצה: בכפר או אפילו בג'ונגל. הקריירה שלו יכולה להמשיך להתנהל, וכל מה שהוא צריך זה שדה תעופה לידו. גם אני יכול להרשות לעצמי לגור איפה שאני רוצה. בכל זאת, אני הרי לא חי בעיירה נידחת. אני קרוב יותר לאירופה. רק הטיסות לארצות הברית התארכו. מרגיש בר מזל ומרגיש שאני חי את חלומי בזמן שאני ער".
"חד־משמעית. כשחזרתי לארץ, קרו שלושה דברים פרי תכנון ומחשבה שריגשו אותי. הדבר הראשון שהחלטתי היה לצאת ממעגל השכירות ולקנות דירה בארץ. ובאמת מצאתי דירה שאני אוהב ליד ההורים שלי בחולון. הדבר השני שידעתי הוא שסוף־סוף, אחרי 15 שנה שלא היה לי פסנתר בבית, אלא קלידים, אקנה פסנתר כנף. הדבר השלישי זה שנכנסתי לתפקיד המנהל האמנותי של פסטיבל הג'אז. גדלתי על ברכי הפסטיבל הזה. חלמתי להופיע בו כשהייתי נער. ההופעות ששמעתי שם השפיעו עלי, וכשהופעתי בו הרגשתי שאני נוגע בפסגה".
"החלטתי לחגוג את המאורע בפרגון לג'אז הישראלי. כל 30 ההופעות הולכות להיות של אמנים ישראלים כמובילים. חוץ מזה יהיה מופע אחד שיתכתב עם הישראליות: צ'יק קוריאה עם אבישי כהן הבסיסט, שהוא אחד המוזיקאים הגדולים שיצאו מהארץ".
"סטינג הציג אותי בבית הלבן. וזה באמת מעמד מכובד ומרגש עד דמעות. הייתי רוצה לנגן איתו. זה השלב הבא".
התרעות פיקוד העורף