הזמר דני גרנות חוזר להופיע: "לא נעלמתי, אני תמיד עובד על יצירות חדשות"

את הפגישה עם דני גרנות קבענו בביתו במרכז רמת גן, שבו גם נמצא האולפן הביתי שלו - תכלית חייו בשנים האחרונות. בדלת הכניסה לבית מקבל את פנינו טופי, החתול של גרנות, שממלא, לדבריו, את מקומה של בת זוג. הפגישה עם דני (67), גרוש בשלישית ואב לשניים (מתן, בנו מתרצה גרנות ז"ל, מנהל המכללה לתקשורת ופרסום ACC, ועדן, בנו מאשתו השלישית סיגל), הייתה מעין המשך ללהיטו האלמותי "מר נרקיס": שערו הארוך הצחיר כלבנה, תווי הפנים נותרו כשהיו, והקול, מחוספס מסיגריות, התבגר אך נותר סימן ההיכר שלו.

שגרת יומו של גרנות אינה סוערת במיוחד: הוא קם בבוקר, מסדר את הבית וניגש לעבוד על המוזיקה שלו עד השעות הקטנות של הלילה, כשבארונו מצויים עשרות אלבומים שלמים שגנז והחליט לא להוציא לאור, מצבור של 30 שנות יצירה שטרם נחשפו לקהל. רגע לפני שהתחלנו את הראיון הוא הושיט לי גיטרה וביקש לראות כיצד אני מנגן, על מנת שיוכל להיפתח בפני. "המוזיקה היא שפותחת את הלב שלי", הסביר. ניגנתי עבורו בצליעה קלה את "סיגל" של אריס סאן, ו"עברתי" את שלב הטרום ראיון.

גרנות, במקור גרינשפון, נולד בחיפה וכבר מגיל צעיר נמשך למוזיקה. "בגיל 12־13, בגן העיר חיפה, התחלתי לנגן בגיטרה כמו כל דביל ממוצע", הוא מספר. "ניגנתי עם החבר'ה מה שאהבנו לשמוע ולשיר בזמנו, בעיקר שירים של האחים אברלי (מזמזם את 'Bye Bye Love') ושירים של התרנגולים, גשר הירקון וכו'. אני אוהב הכל: קלאסית, רוק'נרול ועם הזמן 'היתרבתתי'".

את שירותו הצבאי עשה בלהקת פיקוד הדרום והפך במהרה לסולן הלהקה עם להיט הסולו הראשון שלו במסגרתה: "לאהוב את החיים", שיצא ב־1968. באותה תקופה השתתף ב"תשואות ראשונות", תוכנית כישרונות הצעירים של שנות ה־60, כחלק מצמד "12 המיתרים" יחד עם אלכס טלמור.

לאחר שחרורו הוציא תקליט מצליח משירי רחל עם חוה אלברשטיין, השתתף בהצגה המוזיקלית המצליחה "ירושלים שלי" (לצד כוכבים כמוטי פליישר, יאיר קלינגר וגאולה נוני ז"ל), וב־1970 הוציא את אלבומו הראשון, שזכה להצלחה מסחררת. לאורך הסבנטיז הוא השתתף בפסטיבלים ובמופעים שונים והוציא שלל להיטים: "מר נרקיס", "חרוזי ביניים", "זה חוזר", "רק על עצמי", "האומנם", "מי האיש", "ככה פתאום", "ברברה" ועוד.

בימי תהילתו נחשב לסטאר ענק בשמי הפופ הישראלי. הוא כיכב על שערי המגזינים "להיטון" ו"לאישה" ובמדורי הרכילות, קיבל שקים של מכתבי מעריצים (ובעיקר מעריצות), השתתף בכל תוכנית מוזיקה אפשרית ברדיו ובטלוויזיה (שהייתה בחיתוליה) ונשא את התואר הכבד "אליל נוער".

בשלהי כוכבותו נשא לאישה את תרצה גרנות ז"ל - כוהנת הקריאייטיב והפרסום הישראלי, שהפכה גם לשותפתו ליצירה המוזיקלית, כשכתבה טקסטים והוא הלחין. בני הזוג התגרשו בתחילת שנות ה־90 אך נותרו בקשר הדוק עד פטירתה של תרצה ממחלת הסרטן ב־2010.

מאז מקדיש גרנות את חייו בהערצה עזה וטוטאלית לאשתו לשעבר, ובימים אלה מתכנן את הקאמבק שלו אל קדמת הבמה, והחזון הגדול שלו הוא הפצת שיריה של תרצה לקהל הרחב. בימים אלה סיים לגייס מימון "הד־סטארט" לאלבום חדש - "דני גרנות שר תרצה גרנות", אלבום שבו הלחין, עיבד והפיק מוזיקלית את שיריה מתוך מטרה לשמר זכרה גם דרך השירים.

כשהתחלת את הדרך, חברות התקליטים היו המכריעות לגבי הוצאת אלבום לאמן. כיום זה האדם "הפשוט" מהבית שמחליט אם לממן אלבום לאמן או לא.

כמעט לאורך כל הקריירה שלו ליוותה אותו תרצה, רעייתו ולאחר מכן גרושתו. "הייתה לי הופעה בקיבוץ, אני זוכר, ומשם הלכתי למסיבה אצל איש קול ישראל, בני דודקביץ', בפתח תקווה", הוא חוזר אל רגעי היכרותם. "אני זוכר שנכנסתי לחדר, נתקלנו בעיניים ואז חזרנו אלי הביתה וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. זה היה משהו חזק".

היית נשוי שלוש פעמים, אבל על תרצה אתה מדבר בהערצה, שלא לומר סגידה.

"תרצה הייתה אהבת חיי. היה משהו כלוא בה. בשבילי הקשר עם תרצה היה סופי, עד הרגע, כשאנחנו יושבים כאן, היא חיה בתוכי".

באמצע גרנות תפס את הגיטרה ובספונטניות של רגע ביצע למולי את "מר נרקיס", להיטו הגדול ביותר, שאותו לא ביצע קרוב ל־40 שנה. החיוך שהציף את פניו כשחזר לנוסטלגיה שהוא התרחק ממנה שנים רבות, הדליק את הניצוץ בעיניו שכן, הוא מוכן לחזור לקדמת הבמה. עכשיו זה קורה, והאלבום "דני גרנות שר תרצה גרנות" יושק רשמית בבית היוצר של אקו"ם בנמל תל אביב ב־19 בנובמבר בשעה שמונה וחצי בערב.