תמונה ראשונה

השנה היא 1964. שש בבוקר. החייל עושה דרכו בטרמפים מהיאחזות כרם שלום לפיקוד הנח"ל ביפו. ניר יצחק, מגן, נירים, גבים, נחל עוז, סער, יד מרדכי. כל הארץ קיבוצים־קיבוצים ומכל קיבוץ יוצאות משאיות.

החייל מתקדם כשהוא מדלג ממשאית למשאית. קופץ, מזנק ונוחת על הארגזים העמוסים בפירות ארצנו, בירקותיה ובביציה. פה ושם הוא לא מצליח לגבור על יצרו ושולף מתוך אחד הארגזים איזה מלפפון או אשכול ענבים אדום ועסיסי.

כשהמזל ממש־ממש מאיר לו פנים, הוא מוזמן לעלות לקבינה ולשבת ליד הנהג. "לאן אתה צריך?", הנהג שואל, והוא, שממש חיכה לשאלה, עונה מיד: "קראו לי לפיקוד הנח"ל ללהקה". "בתור מה ("בתור" בשורוק ולא בחולם)?", שואל הנהג, כשהוא מסיר את עיניו מהדרך ומפנה מבט בוחן לעבר החייל.
"בתור (בחולם ולא בשורוק) אחד מהלהקה", עונה החייל.

"מה, כמו טופול, אורי זוהר וכאלה?", שואל הנהג ושוב מפנה מבט לעבר החייל. אבל הפעם זה מבט ארוך יותר ובוחן יותר, שיש בו גם שמץ של פקפוק ותהייה.

"משהו כזה", ממלמל החייל. רק עכשיו הוא תופס את גודל המעמד. הוא עומד להיות כמו טופול, אורי זוהר, יוסי בנאי, אריק איינשטיין, יהורם גאון. הוא יהיה חלק מהשושלת המפוארת. חלום חייו עומד להתגשם.

להקת הנח"ל, היר איי קאם.

פגישה ביפו. יאיר רוזנבלום ואבי קורן.

תמונה שנייה

לשכתו של קצין החינוך של הנח"ל סרן דן ידין. הוא קם מכיסאו ולוחץ את ידו של החייל. אם הוא קם ולוחץ לי את היד, חושב החייל, אז אני לא צריך להצדיע.

"סוף־סוף הגעת", אומר הקצין. "אנחנו מחכים לך מהבוקר. תשמע, חבר אחד מהלהקה החליט להשתחרר באמצע התוכנית. הוא לא מעוניין לחתום קבע ואנחנו חייבים למצוא לו מחליף בדחיפות. ראיתי אותך מנחה את המסיבה של סיום הטירונות וחשבתי שתתאים לנו, מה דעתך?". מה דעתי, קופץ לבו של החייל ונדמה לו שעוד מעט הוא יזנק מתוך גופו, יקרע את חולצת החאקי ויפרוץ בהורה היאחזות סוערת. הוא כבר ראה את התוכנית הזו יותר מפעם אחת.

מהמוצלחות של להקת הנח"ל. "חפש אותי". "עוד לא אכלנו שום דבר". "שנינו יחד תחת מטרייה אחת". "מחר אולי נפליגה בספינות". הרדיו לא מפסיק להשמיע אותם, והוא שואל אותי מה דעתי. "בוא ניכנס לאולם החזרות", אומר הקצין, ובכך בעצם שחרר את החייל מלענות על השאלה מה דעתו. "בוא, בוא", מזרז אותו הקצין, "הם מחכים לך מהבוקר".

שם, באולם החזרות של פיקוד הנח"ל, האולם שבו בילו במשך שירותם הצבאי גברי בנאי, פולי, חנן גולדבלט, עליזה רוזן, שם חיכו לחייל שניים מחברי להקת הנח"ל. הם היו קצת כעוסים והרבה עצבניים. "בחייך, דן, עוד מעט יוצאים להופעה ואתה מחזיק אותנו כאן, בשביל מה?", אמר חייל צרוד. "תירגע, יאיר". אמר חייל בעל קול בס עמוק ולא צרוד. התחלה טובה, חשב החייל, שהיה נרגש מזה שהוא עומד מול שניים מלהקת הנח"ל. הצרוד הרים אקורדיון ואמר: "אני אשמיע לך שיר, אתה תחזור אחרי ואחר כך שאולי יראה לך את ההעמדה".

יאיר ניגן את הפתיחה, והחייל מיד שר "בה בקיבוץ בה בנות בכמות אך ישנה נה נה נה נערה מתוקה. יש לה פה יש לה פה יש לה פלא של גוף וגם פי פי פי פי פיגורה דקה".

איך הם יכלו לדעת שהחייל מכיר את כל שירי להקת הנח"ל לדורותיה? שמילדותו הוא גדל, צמח וחלם על הרגע הזה?

אחרי שהחייל ביצע את ההעמדה, אמר שאולי, שהסתבר שהוא מפקד הלהקה (שלימים נוסף לו התואר "מיתולוגי"): "שמע, אתה מתאים לנו". ויאיר האקורדיוניסט (שמיד נוסף גם לו התואר הנ"ל) שאל: "איך קוראים לך?". "אבי", ענה החייל. "לי קוראים יאיר", ענה יאיר.

ואם היינו בקזבלנקה ולא באולם החזרות של להקת הנח"ל ביפו, היינו אומרים שזו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.

להקת הנח''ל בתקופת יאיר רוזנבלום. צילום: דוד אלדן, לע"ם

להקת הנח''ל בתקופת יאיר רוזנבלום. צילום: דוד אלדן, לע"ם

תמונה שלישית

למעלה מאלף שירים כתב יאיר מאז אותה פגישה בפיקוד הנח"ל ביפו. את השיר הראשון שלו "חופשה רבע שנתית", למילותיו של יוסי גמזו, שרנו בלהקת הנח"ל ואפילו הייתה לי שם שורת סולו בלתי נשכחת: "לשרוק לך בערב בשתי אצבעות". וזה לא נכון שזכיתי בה בגלל החברות בינינו.

ביחד כתבנו לא מעט שירים. בעצם זה היה הוא שהחליט עבורי שאכתוב מילים לשירים. אז, בימים ההם של החלומות הגדולים בתחילת הדרך, כשהיינו יושבים בבית הוריו ברחוב קלונימוס בתל אביב, הוא הוציא מהאקורדיון עוד לחן ועוד מנגינה וביקש ממני לכתוב ואני מצאתי מילים וחרזתי חרוזים.

אפילוג

מתקשר ליאיר. מגיע מחר מצפת לתל אביב. נפגשים בקפה אלכסנדר. ארוחת בוקר. אני טורף, הוא לא טועם. "לפחות תשתה", אני מפציר בו. "לא מסוגל", הוא עונה בלחש. ואז אומר לי: "את 'אלדורדו' - תמצא מלחין אחר לכתוב איתו". את המחזה "אלדורדו" של יגאל מוסינזון חלמנו להפוך למחזמר. עוד אז בנסיעות הארוכות של להקת הנח"ל. "יאיר", כעסתי עליו, "הבטחת לי שאתה לא מוותר, שאתה נלחם, שאתה לא הולך לשום מקום לפני שתוביל את קרן לחופה". "אין לי כוח", הוא אומר בקולו הצרוד. "אני עייף".

"מעל אלף שירים", יאיר רוזנבלום. צילום: קוקו

"מעל אלף שירים", יאיר רוזנבלום. צילום: קוקו

לשיר האחרון שכתבנו ביחד נוסף בית אחד אחרי מותו:
"זה השיר שלך שמתנגן ברקע
בלבי הבוכה את סודך הוא משאיר.
זה השיר שלך שמתנגן ברקע
וכמו נר התמיד הוא יבער ויאיר".

השיר שלו: בחזרה לשיריו של המלחין האגדי יאיר רוזנבלום

מהמפגש הראשון בלהקת הנח"ל ועד השיר האחרון שכתבנו יחד. הפזמונאי אבי קורן נזכר בידידות המופלאה עם היוצר שכתב למעלה מאלף שירים והלך לעולמו בגיל 52 בעקבות מחלת הסרטן