"איך ידעת?", משתומם המלחין ינעם ליף כשאני מעלה לפניו את השערתי שיצירתו "כמיהה" - שתבוצע בבכורה ישראלית (לאחר ביצוע הבכורה במוזיאון היהודי בברלין) במוצאי שבת באולם ימק"א בירושלים במסגרת הפסטיבל למוזיקה הקאמרית ה־19 - היא היצירה המוזיקלית הראשונה בעולם המתייחסת לגל הפליטים האדיר השוטף את אירופה.
"ניחשתי", אני משיב. פרופ' ליף, מהבולטים במלחינים הפועלים כיום בישראל וחתן פרס ראש הממשלה, מחייך ומספר: "בשלב מסוים של כתיבת היצירה היה לנגד עינַי דימוי של פליטים היושבים תשושים על חפציהם, מבקשים להיות בעולם אחר, ומבטם אל מעבר לאופק. זו הכמיהה התמידית, שאיננה מתממשת, אבל היא איננה מלווה בכעס או בייאוש".
"כמיהה" היא יצירה לקלרנית ולרביעיית מיתרים. "בעשור האחרון אני כותב בעיקר מוזיקה קאמרית", מספר ליף. "ככל שהרכב הנגנים קטן יותר, כך פוחתת האפשרות שלך להסתתר. כאן למלחין אין תזמורת שהוא יכול להסתתר מאחוריה. זה מביא אותי למקום שבו אני מרגיש הכי שקוף והכי מתומצת. כלומר, עם היכולת להביע את המקסימום במינימום אמצעים.
"כמו כן, במוזיקה הקאמרית אני מוצא שהדיאלוג עם המבצע הוא עמוק יותר, ואגב כך אני מקבל את האישיות של המבצע ולומד ממנה. כמלחין, חשוב לי מאוד הקשר הבלתי־אמצעי עם המבצע. אני לא מהמלחינים האומרים לנגן 'כך כתבתי וכך תעשה!' ממש לא".
ליף, לדבריו, עבר תנודות בין הלחנה לתזמורת לבין הלחנה קאמרית. "את הרביעייה הראשונה כותבים מתוך אי ידע", הוא מספר, "כשאתה ירוק, אתה מנסה. וכשאתה מבין את גודל האתגר, עוברות מספיק שנים עד שאתה כותב את הרביעייה השנייה. כשמתרגלים, פער השנים בין היצירות מצטמצם".
ליף כמעט בן 63. אני משוחח איתו בנווה השקט שלו בכפר שמריהו, מה שלא מפריע לו להיות נאמן לשורשיו הירושלמיים. רבים מכנים אותו "נמי". שמו הפרטי, ינעם, נדיר. "אני הראשון בארץ בשם הזה", הוא מעריך. ליף גדל בבית מוזיקלי; בנם של אם פסנתרנית שלימדה פיתוח קול ובנו של אדריכל שניגן בכינור. לימים הפך להיות גם אביה של מובילת מחאת האוהלים דפני ליף.
כמו ילדים רבים, חלילית הייתה הכלי הראשון שלו. ממנה עבר לפסנתר ולכינור. לדבריו, החל לאלתר מנגינות כבר בגיל העשרה. "חופש ההבעה שמצאתי בנגינת ג'אז קסם לי", מספר ליף, "מה שכן, לא אהבתי להתאמן בנגינה. אולי בגלל זה נהייתי מלחין ולא נגן".
דרך הג'אז החל להלחין, אבל מאז ומעולם הייתה לו המוזיקה הקלאסית לבסיס. "כבן של מורה לפיתוח קול, גדלתי בבית על אריות של מוצרט ושל רוסיני ועל יצירות של שוברט. את פסנתר הכנף בן מאה השנים, שסבי קנה לאמי לחתונה, אתה רואה כעת אצלי. למרות העובדה שאני לא שומר מצוות, אהבתי מאז ומעולם לשמוע את המוזיקה של בית הכנסת, שדרכה כל אחד ניהל דיאלוג אישי עם בורא עולם.
"'לך, תקשיב למקורות', אמר לי המורה שלי בה"א הידיעה באקדמיה, המלחין מרק קופיטמן, שבאותה נשימה השפיע עלי ללכת לכיוון המוזיקה המודרנית. כלומר, שני הדברים יחד - הסתכל קדימה והסתכל אחורה. או במילים אחרות - זרום עם האוונגרד ואל תשכח מניין באת".
בשנים ההן חווה קיץ בלתי שגרתי, כשלמד בארצות הברית מוזיקה מודרנית אצל המלחין לוצ'אנו בריו. דווקא שם, הרחק מאמא מולדת, השלים את הלחנת "הכרמל האי־נראה", מחזור השירים של המשוררת זלדה. "לפעמים עליך להרחיק כדי לקבל פרספקטיבה", מסביר ליף.
בשובו ארצה פגש את המשוררת הירושלמית הייחודית. "באתי אליה לשכונת שערי חסד והשמעתי לה את היצירה באמצעות קלטת של רשמקול", הוא משחזר רגע בלתי נשכח, "'לא ידעתי שמוזיקה מודרנית יכולה להיות כל כך יפה', הגיבה זלדה".
שנה לפני הנשיאות, כשחזר בקיץ 2011 משהותו בחו"ל, מצא את עצמו ליף כאבא־של־דפני ממחאת יוקר המחיה הגדולה ביותר שנראתה במדינתנו.
דרכה של דפני כעורכת וידיאו היא גם דרך האמנות, שנותנת את רישומה בביתה של משפחת ליף. מעבר לצלילי המוזיקה של ינעם ניכרים בבית הזה פסליה של רעייתו טניה, מנהלת מיזמי רווחה בביטוח הלאומי, וציוריו של אדם בנם הצעיר.
אחרי "כמיהה" מצפות לביצוע יצירות נוספות של ליף, מי שזכה לפני שש שנים בפרס אקו"ם על מפעל חיים במוזיקה הקונצרטנטית. "אני לא דוחף להפצת יצירותי, ובעיסוקי באקדמיה אין לי זמן לעשות זאת", הוא מבהיר. "אם יש לי זמן פנוי, אני מעדיף להלחין".
התרעות פיקוד העורף