הרגע המכונן ששינה את נתיב הקריירה של לירז צ'רכי התרחש ברחובות לוס אנג'לס. אלא שבניגוד למצופה מעיר הסרטים האמריקאית, לא היה מדובר בהוליוודיזציה שהזניקה את עקומת קריירת המשחק שלה, אלא בדבר הוביל אותה לדרך מוזיקלית חדשה. מוזיקה פרסית, ליתר דיוק. היא נחתה בהוליווד ב־2009 כדי לקדם את קריירת המשחק שלה, קיבלה תפקיד ב"משחק הוגן" לצדם של שון פן ונעמי ווטס, ואף הוחתמה בסוכנות גדולה. "הסתובבתי בעיר וגילתי את הקהילה האיראנית", היא משחזרת. "זאת ההזדמנות היחידה שלי לדרוך על אדמה שכולה פרסית, וזה פתח לי את צ'אקרות השורשים. התחלתי לחקור את האזור וגיליתי מוזיקה שאני לא מכירה. מוזיקה של שנות ה־70. לא המסורתית ששמעו אצלי בבית".
מלבד איסוף המוזיקה ב"טהרן־גלס" - כך היא מכנה בחיוך את השכונה האיראנית - התגבשה אצלה החלטה. "הבנתי שאני לא רוצה ללכת לאודישנים", היא אומרת, "ידעתי שאני רוצה לשיר את השירים האלו". השנים חלפו, אבל צ'רכי לא נתנה לזמן להטרידה. להפך; היא חידדה ודייקה את עצמה ואת המוזיקה שלה. שני שירים שכתבה ללחנים פרסיים, שהיו אמורים להיכנס לאלבום השני שלה, "רק לך מותר" (2012), נשארו בחוץ. "ריטה בדיוק הוציאה אלבום בפרסית, וזה לא נראה לי נכון", היא מספרת. "אבל כל עכבה לטובה. היום זה הרבה יותר שלם, נכון ומדויק".
והיא לגמרי צודקת. מלירז צ'רכי היא הפכה ל־Liraz. "שם המשפחה שלי תמיד הסתבך לאנשים בלשון, אז חשבנו שכדאי לפשט אותו", היא מסבירה את המיתוג המחודש. גם הלבוש שהיא מופיעה בו מדויק: אופנת רחוב אורבנית אתנית, אם אפשר להגדירה ככה, שיש מאחוריה מחשבה עמוקה. "הבנו שכמו שזה אמור להישמע, כך זה אמור להיראות", היא מסבירה. "העבודה היא לעומק בכל הרבדים והשכבות". אבל זה בעיקר המוזיקה - קחו מוזיקה פרסית שורשית, ותוסיפו לה אלמנטים אלקטרוניים עכשוויים. זה טוב כמו שזה נשמע".
והנה היא, ישראלית בת 37, שנולדה בארץ להורים שעלו לארץ מאיראן בשנות ה־70, שכוכבה דרך כשחקנית - אך פחות בעולם המוזיקה חרף שני האלבומים שהוציאה - מקבלת כרגע הזמנות להופיע עם המוזיקה הפרסית בכל העולם וכן מקבלת תגובות אוהדות מאיראנים במוצאם. "זה הדבר הכי מרגש שהיה יכול לצאת מהפרויקט הזה", היא אומרת. "כבר יש כמה שיתופי פעולה שמתגבשים עם אנשים משם, כמו למשל לחנים מקוריים שאנשים יכתבו לי".
איך מגיבים איראנים לבחורה ישראלית? בחום רב, מתברר. ובכל זאת, במדינה שיש בה כל כך הרבה הגבלות ואיסורים קשה לשמור על קשר רצוף עם המעריצים. "אמנית איראנית ציירה אותי, ורציתי להשתמש בעבודות שלה - אבל היא נבהלה והתחרטה. אין להם חופש אומנות. אני מתכתבת עם אנשים מאיראן בטלגרם, הווטסאפ שלהם, אבל לא יכולה לפרסם את התגובות.
"בגלל העובדה שנשים איראניות באיראן לא יכולות לשיר - ובמקרה או לא הזמרות שבחרתי לשיר את שיריהן סיימו את הקריירה שלהן שלא ביוזמתן, אחרי מהפכת ח'ומייני ב־1979 - אני מרגישה שיש כוח שמושך את הקהל להיאחז בשירים האלה. היותי ישראלית ששרה בפרסית ויכולה להיות חופשיה בארצה, לא חנוטה, מושך אותם עוד יותר לפרויקט. הם מוצאים בזה משהו משחרר שמגיע דרכי".
ומה עוד קורה? פתאום היא מקבלת הזמנות להופיע בחתונות ובטקסי חינה מיוחדים. "זה מרגש", היא מודה. "מחמיא לי שאנשים רוצים אותי באירועים האלה". אנשים שומעים, זזים ורוקדים, ואם עד לא מזמן היה הקהל בהופעותיה יושב, לאחרונה היא מופיעה באולמות פתוחים, שאפשר לרקוד ולהתנועע בהם.
צ'רכי מתכננת להוציא שיר ועוד שיר, עד שבחודש מרץ הקרוב יצא האלבום כולו בארץ ובעולם. על ההפקה אמון ריג'ויסר - ויש גם כמה קליפים. באחד מהם היא משוטטת עטויה בורקה ברחובות השוק באיסטנבול ושרה בפרסית את שיר הנושא של הסרט "50 גוונים של אפור".
התרעות פיקוד העורף