שלום חנוך הוא רוקר. הוא אומנם נולד בקיבוץ ושר בלהקה צבאית, אבל הגיטרה החשמלית שתוקפת את הקרביים, הפנים שמתעוותות בהנאה גלויה והטקסטים שהולמים ברקות, עיצבו את הזהות שלו כפועל רוק פוליטי, חברתי, עשוי ללא חת, שאינו חושש להביע בקול רם את הזעם הכבוש של רבים. רוקר, מטבעו, חייב להיות רלוונטי. "מחכים למשיח" הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך. וגם "אל תקרא לי עם". אז, ב־1985, בעקבות קריסת הבורסה, ואחר כך, ב־1997, כתגובה להסתה הלאומנית שהוליכה לרצח רבין, חנוך היה בוטה ומדמם, להלן רלוונטי. זה לא עבר לו. גם היום אכפת לו. גם עכשיו הוא משתדל.
הנה, לפני מספר חודשים, בשיר הפוליטי האחרון שהוציא לרדיו, כתב ושר שהמדינה צריכה אמא. האם זה כל מה ששלום חנוך יכול לומר בגיל 70? אני ממש לא בטוח. אמן רוק גדול הוא לא פחות מגורו. ומופע רוק הוא בעצם אירוע השבעה לכת המאמינים. טקסי החניכה לקהילת הרוק'נרול של חנוך היו מתקיימים פעם ב"צוותא", אחר כך הם עברו לפארק הירקון, ואז למקדש הרוק התל אביבי, הידוע גם בכינויו "מועדון הבארבי".
עד לא מזמן הוא היה מופיע שם ביום שישי בשתיים בלילה, פעם בכמה שבועות. שם חזר להיות בעניינים. גם היום, בהופעותיו הוא זועק, הוא הולם, הוא נותן בראש, והקהל - מחיילים באפטר ועד כסופי שיער באפטר שוק - מתנועע, שורק, צועק ומניף ידיים. השירים אומנם ישנים, אבל הרוח עודנה צעירה. היא חייבת להיות, אחרת הרוקר ידעך אל המאום שנותר כשהתו האחרון נדם.
אפשר לומר שבהופעות הרוק שלו חנוך מנסה להיאחז בשולי גלימת הרעש הגדול שעטפה את גופו וביססה את מעמדו כמשיח, או לכל הפחות אלוהים, אי שם בשלהי שנות ה־80. אבל דווקא במופע הצנוע "יציאה", שרץ כבר עשור וחצי, הוא ושותפו הנאמן, הקלידן והמעבד משה לוי, הצליחו לזקק ולנסח במדויק עבור הקהל שהתבגר לצדו את הרוקר הנינוח, המנוסה והנבון. בקברט האפלולי של שלום אפשר לגלות מחדש את כישוריו כמלחין עילאי וככותב חד אבחנה.
התרעות פיקוד העורף