"הם היו מוכנים להפיץ אותי רק בתנאי שאוותר על חלק ניכר מהתמלוגים. זה קטע כלכלי. אני לא מצוי בדברים האלה ואין לי הסברים למה זה קורה. אבל יש פה מצב פרדוקסלי שבמשך שבע שנים לא הוצאתי דיסק חדש, ועכשיו כשיש לי אלבום מוכן, אין לי מפיץ".
בגר, נשוי ואב לארבעה, מתגורר במושב תנובות, יש לו אולפן הקלטות ודוכן נקניקיות בקניון מול זיכרון יעקב בשם "מני'ס", שמפרנס אותו יפה ומאפשר לו להמשיך לעשות את מה שהוא אוהב יותר מכל, מוזיקה, שאותה המשיך ליצור גם אחרי גל התהילה הגדול. אלא שבשבע השנים האחרונות הוא שתק.
מה גרם לשתיקה הארוכה הזו?
"לא היה לי מה להגיד, ואני לא עושה מוזיקה על פי תבניות מוכנות רק כי מצפים ממני להוציא דיסק חדש. אני צריך זמן לעבד ולאסוף את החומר. מתוך כל השירים שכתבתי בחרתי תשעה שהתאימו למה שעובר עלי, וכך התגבש העניין של הוצאת הדיסק הנוכחי. קיבלתי מענק יפה ממפעל הפיס, וזה עזר לי מאוד להגיע לכדי החלטה להוציא אל הפועל את האלבום הזה שנקרא 'כוכב הקופים', על שם שיר באלבום".
"האלבום בנוי מתמונות תמונות המשקפות את החברה הישראלית והחיים במדינה שלנו, הכל דרך עיני. אני נוגע בנושאים חברתיים שמעניינים את כולנו, בין שזה הקונפליקט המדיני ובין שאלו קונפליקטים בינינו לבין עצמנו. יש באלבום שיר שנקרא 'מלכות השקר', שמדבר על כל מה שקורה פה מבחינה פוליטית. לא שאני מתיימר להגיע עם פתרון או עצה למדינאים, אלא רק להתבונן".
בשלב הזה בגר מתקפד, ככל הנראה בשל ניסיון מר של הקולגות שהסתבכו עם פליטות פה, הוא מעדיף להימנע מלומר אפילו אמירה תמימה שעלולה לסבך אותו ולגרום לו להדיר את רגליו כמוזיקאי מבמות מסוימות. אני לוחצת ומנסה לשאול אותו בכל זאת על דעותיו הפוליטיות והחברתיות, הוא מצדו מתנה את קיום הראיון בכך שאדלג על השאלה. "לא רוצה להיכנס לענייני פוליטיקה. את רוצה לדבר איתי על מוזיקה - בכיף, אבל דעותי על הפלסטינים הן שלי בלבד, למה אני צריך לדבר על זה בכתבה שקשורה לשירים ולמוזיקה?", הוא מתעקש.
"אני עוסק לפרנסתי לא רק בענייני מוזיקה. אומנם יש לי אולפן הקלטות בתל אביב, אבל בגלל שהענף הזה נקלע לקשיים, יש לי דוכן מצועצע ומטופח לנקניקיות. זה מעסיק אותי כבר חמש שנים, עוזר לי בפרנסה ומאפשר לי לעשות את המוזיקה שאני רוצה ובוחר. אני יוצר מה שבא לי בלי להתפשר".
"אין לי אגו, השלתי את כל מעטפות האגו שלי מזמן, יותר מזה, אני יכול לומר לך שעוד קודם עסקתי יותר מ־20 שנה בהסעות נוסעים. פה בארץ אי אפשר להתפרנס ממוזיקה. יש משפחה וילדים שצריך לדאוג להם".
"אנשים תמיד הרימו גבות, אבל כולם מפרגנים על כך שאתה עושה משהו שלא קשור למוזיקה ומצליח. לא שמעתי על אנשים שזלזלו בכך שאני עובד למחייתי, להפך. ברור ששאיפת חיי הייתה תמיד שהעבודות האלה יהיו זמניות ושיום אחד אוכל להתפרנס רק ממוזיקה, אבל כל עוד זה לא קורה והיומיום טופח על פני, אני צריך לחשוב פרקטית. בזכות הגישה הזאת, אני לא חייב לאף אחד דבר ואין לי נושים. הייתי במקומות האלה של משברים כלכליים גדולים ונפילות, אבל תמיד קמתי ויצאתי מזה בכוח רצון ונחישות".
סיפור ההצלחה של בגר נשמע כמעט כמו תסריט קולנועי מוצלח. הוא עלה ארצה מאיסטנבול כשהיה בן 10 וגדל בקריית אתא. בזמן שירותו הצבאי בנח"ל היה חבר במספר להקות שוליים מקומיות, שזכו להצלחה בעיקר במועדונים קטנים. את הפריצה הראשונה בקריירה המוזיקלית שלו הוא חייב ללהקת גן עדן, שהושפעה משירי רוק כבד ושחררה לאוויר בשנת 1979 להיטים כמו "שלום ואהבה", "שיר הנווד" ו"התקרבי אלי". באותה שנה השתתף במחזמר בשם "טרמפ למוות", אז הבחין בו האמרגן אבי פרץ, וקישר בינו לבין מנכ"ל חברת CBS רוני בראון. כעבור זמן לא רב ובהפקתם המוזיקלית של חברי להקת תיסלם יזהר אשדות ויאיר ניצני הוציא בגר שני תקליטי שדרים של שירים שכתב והלחין: "הלילה לבד" ו"אמא יש לי להקה".
בשנת 1980 יצא אלבום הבכורה "רוק תל אביב". בגר כתב והלחין את רוב שירי האלבום, ובהם להיטים כ"זה היה ביתי", "עייף מכדי לקום" ו"הלילה לבד". האלבום זכה להצלחה ונחשב לשלאגר היסטרי שמיצב את בגר כתקוות הרוק הישראלי. שנה לאחר מכן הקליט עם גלי עטרי את "דואט פרידה", שהפך ללהיט ענק, ובשנת 1982 יצא אלבומו השני "עוד מילה לפני שאת הולכת", שגם את שיריו כתב והלחין, ובהם הלהיטים "הולך למערב", "רוצה להיות נגן" ו"אהבה בוערת". בגר אומנם זכה באותה שנה בפרס כינור דוד ל"זמר השנה", אך האלבום לא שחזר את הצלחת אלבומו הראשון, ואנשי חברת CBS החליטו לסיים את החוזה שלו בחברה. אלבומו השלישי שיצא בשנת 1985 נקרא "הייתי בגן עדן" ולא הצליח מסחרית כקודמיו.
בשנת 1988 הוציא בגר בהפקה עצמאית את אלבומו הרביעי, "חייל של יום אחד", שהניב שלאגרים כמו הדואט עם יצחק קלפטר "תבכי, ילדה, תבכי", וגרסת הכיסוי לשירו של דויד ברוזה "יהיה טוב", אך גם הוא נכשל מסחרית, מה שגרם לו לפרוש מתחום המוזיקה עד לשנת 1992. "הייתה ירידה עצומה החל מהאלבום השלישי והלאה", הוא מספר, "התנתקתי מחברת התקליטים שהפיקה כי הם כיוונו למקום יותר מסחרי. הם אמרו לי, 'פרצת בגדול עם האלבום הראשון, השני פחות, אז בוא נתפשר ונעשה כיוון יותר מזרחי, תראה איך פוליקר הצליח עם האלבום היווני, אולי ניקח שירים מבית אבא, מטורקיה'. אני לא התחברתי לכיוון הזה, רציתי רוק'נרול, ולא הייתי מוכן להתפשר. ככה אנשים אהבו אותי, כל פעם שעשיתי סטייה, אמרו לי: עזוב".
כשהחליט לחזור לאולפן ההקלטות חווה בגר משבר נוסף, "זה היה קשה לא רק מהבחינה המנטלית אלא גם מהבחינה הכלכלית", הוא מספר, "פתאום כל ההוצאות ומימון הפרויקטים היו עלי, וכדי לארגן את כל הכסף הזה לקח שנים של עבודות ומינוסים. ואז כמובן עיקולים והוצאה לפועל".
על אף הקשיים החליט בגר לשוב בשנת 1992 לאולפן ולהקליט שירים חדשים לאלבום בשם "שנת הדובדבן". שלושה חודשים לאחר יציאת האלבום נפצע באופן קשה בתאונת דרכים, תאונה זו קטעה למשך יותר משנה את הקריירה המוזיקלית שלו, "זו הייתה תאונה חזיתית עם משאית והייתי מרוסק לגמרי. עברתי תהליך שיקומי קשה מאוד שעצר אותי לפחות לארבע־חמש שנים, וזה היה סמוך להוצאת אלבום חדש שנראה טוב ונראה שההצלחה חוזרת שוב. ואז התאונה, והכל נעצר". אל התודעה של הדור הצעיר הוא חזר רק בשנת 2004, כשהקליט גרסה מחודשת לשיר "זה היה ביתי" עם הילה הררי וההרכב כלא שש, בביצוע שהפך למזוהה עם ההתנגדות לתוכנית ההתנתקות.
כעת מתברר כי גם התקופה הזוהרת של ההצלחה, הפרסום והתהילה הייתה מתעתעת עבור הנער שרצה לכבוש את העולם, והפך לאחד מסמלי הרוק והסקס של אותה התקופה.
"זה בא בבום. הייתי בחור צעיר מקריית אתא שהגיע לתל אביב. באתי לעיר הגדולה ממקום שאין בו הרבה מבחינה אמנותית, ופתאום יום אחד שירי מגיעים לראש מצעד הפזמונים. זה גרם לי למבוכה רבה עד כדי פאניקה. אני טיפוס מופנם, די ביישן, אף פעם לא הייתי אדם מלא בביטחון עצמי, ופתאום כל התהילה זאת, חיפשתי רק להתחבא. אלא שהבנתי שזה לא ילך ככה, שאני צריך לזרום עם נחיל התקשורת וההערצה. גם היום אני לא מרגיש בנוח. אם תשאלי אותי אם ארצה להתראיין בטלוויזיה, אעדיף ראיון לעיתונות הכתובה, באינטימיות של אחד על אחד בפני עיתונאי. זה עניין של אופי".
"הדיסוננס גמר אותי. לפרנסתי עבדתי כאיש ביטחון בבקרים, בזמן ששירים שלי מושמעים ברקע. אנשים לא חיברו בין איש הביטחון לבין הדמות שהופיעה אתמול ב'עוד להיט', והיו מצבים הזויים".
"היו הרבה הופעות והרווחנו המון כסף. אבל היו גם המון שותפים, נגנים, מפיק, משרד. אני לא זוכר שחזרתי הביתה עם סכומי כסף. אני זוכר שרציתי לקנות רכב כשהייתי כבר מאוד מפורסם, אז לוויתי מהחברה שלי 15 אלף שקל כדי לקנות. אולי גם הייתי בזבזן, אני לא זוכר לאן הלך הכסף".
"מאז שהבנתי עוד כנער שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים, ידעתי שאני חייב לגעת בזוהר ובתהילה הזאת, להיות מפורסם ולחוות את ה'ביג טיים' שקורה פעם בחיים ולא לכל אמן. האמנתי שזה יקרה, ואכן זה קרה בשנות ה־80. אז הייתי שם, הופעתי במקומות גדולים, בפסטיבלים. אולי שילמתי על זה מחיר, הייתי חייב כל הזמן לחיות על ההילה הזאת ולהישאר בפסגה כדי להמשיך לחיות מאדי התהילה. עכשיו אני לא מוכן לזה, בשום מחיר".
"לא ראיתי את זה כמשבר אלא ירידה טבעית. אני חף מתסכולים. יש לכל אדם שאיפות ורצונות, וכמו שהיה לי קשה להתמודד עם הצלחה מטאורית, ככה התרגלתי להתמודד עם חוסר הצלחה. היו משברים בדרך, ברור, כמו לכל אדם, אני לא אדם ביוני. החזרה לאלמוניות די קשה בהתחלה. אני רק יכול להגיד לך שלא ישבתי בבית ובכיתי על מר גורלי, או שקעתי בזיכרונות איך היה כיף וכמה חרא עכשיו. מה שקשה בבנייה המחודשת הזאת הוא שאתה צריך להתחיל מההתחלה, שלב אחר שלב.
"לאחרונה למשל חזרתי להופיע במקומות קטנים, עם הכנסות נמוכות, עם מחיר לא גבוה להופעה שאני מבקש, וזה הולך ועולה בקאמבק שאני הולך ובונה אותו מאפס. אני מרגיש שאני סוגר מעגל עם תחילת הקריירה שלי, וזה מעלה בי חיוך, כי ככה התחלתי, מפאבים קטנים, ברים, מלהקת גן עדן שהייתה קאלט בזמנו. זה מרגיש כאילו אני חוזר לנעורים ולילדות. פתאום אתה מרגיש את הניחוחות של פעם והדז'ה וו, אז אתה אומר לעצמך: 'פאק איט שלא מתפרנסים מזה', אז אמכור יותר נקניקיות בדוכן ויהיה בסדר".
אם בגר הצטייר עד עתה כאיש עמל ועבודה שלא בוחל בעבודות זמניות על מנת להביא אוכל הביתה, הרי הוא מודה ומתוודה שבימי הרוק'נרול הוא נהנה מכמות הערצה ותהילה בעיקר מנשים: "איך התמודדתי עם ההערצה? בואי נגיד שהתמודדתי יפה מאוד כמו כל רוקר, והמבין יבין. גם עכשיו אומרים לי שאני מזדקן יפה".
"דווקא בארץ זו לא בעיה כזו גדולה. אנחנו איזושהי פרובינציה בעולם מבחינה מוזיקלית, ואין מקום לפוזה שבה אני לא יכול לצאת מהבית בגלל המעריצות. למדתי על בשרי שזהו שקר אחד גדול, אם אתה לא צריך לשנורר מחבר סיגריה כי אין לך כסף לסיגריות, אז אתה כוכב. חוויתי ואני עובר את זה בכל יום מחדש".
"חשוב שאדם לא יאבד את הילד שבו, זה עוזר להתגבר על המון משברים. מאוד קל לשקוע בתחושת הדמדומים של 'אני מזדקן ומה יהיה'. אני בן 63 וזה נתון שלא ישתנה, עוד לא המציאו דרך לשנות את זה, אבל תודה לאל, עם כל מה שקורה מסביב אני אופטימי. הנה, התאוששנו מבחינה כלכלית וקנינו בית נחמד באיזה יישוב והכל טוב. במדינה לא טוב, אבל אישית טוב לי".
"זה גם וגם. אני אומר את זה בפשטות, הרבה שואלים אותי - 'למה אתה לא בקיסריה, אתה צריך להיות בקיסריה'. אם אני לא שם אלא מופיע בתמונע או בבארבי זה גם אחלה, וקיסריה גם תגיע. אני לא אתייפייף ולא אתחנף בפני אף אחד על מנת להגיע לקיסריה. מוזיקה זה לא הכל בחיים. יש לי עמיתים וקולגות מוזיקליים שממש נלחמים וקשה להם נורא, ויש תמיד נטייה להאשים מישהו אחר. השאלה שאני שואל את עצמי תמיד היא מה אתה עושה עם זה. בשיחות עם אמנים מוכרים אני אומר שזו לא בושה לעשות משהו אחר מלבד לנגן עם הגיטרה, והם מבחינתם לא מבינים איך שעות אני נמצא בדוכן נקניקיות".
"אני לא אגיד שאני חף ממשברים, ולא מנסה שתראי שיש לי שריון ואני לא פגיע. עכשיו אני נמצא בתקופה הכי טובה שלי, חזרתי להופיע, ואני רואה שהדבר הזה הולך ומתגלגל. יותר ויותר אנשים מגיעים, ופתאום אני שומע מאנשים את המילים 'התגעגענו וחיכינו', מה שתמיד נראה בעיני כצביעות. אבל ראיתי שבהופעה בשישי בתיאטרון תמונע היה מלא והקהל שר את השירים, זוכר כל מילה. לכן אני בטוח שגם האלבום הנוכחי ייצא בסופו של דבר, למרות כל בעיות ההפצה. אני מאמין שאני אמצא בסוף את הדרך להוציא אותו".
"אני רק מקווה שתינתן לי הבמה הנאותה כדי שהשירים החדשים יזכו לחשיפה. זה חשוב לי. אני גם מבין את הקהל שמגיע וממלא את התיאטרון ורוצה לשמוע רק את השירים המוכרים. אני מבין שקשה להתרגל למוזיקה חדשה, ואנשים באים להקשיב ל'זה היה ביתי' ול'בוקר של חמסין', אז אני לא מכניס יותר משני שירים חדשים בהופעה. אני לא רוצה לאכזב, שיתחילו לסמס או לזוז בכיסא, אני צריך לעשות את זה בחוכמה. הלוואי ויכולתי להופיע רק עם השירים החדשים, רק שזה לא נראה לי כל כך ריאלי".
"מצד אחד, ועדת חיילים צעירים מחליטה על גורלו של כל מוזיקאי, ולא נראה לי שזה אי פעם ישתנה. משמיעים שם רק את שירי הישנים, ולמען האמת אף אחד מהשירים החדשים לא הושמע שם מעולם. אני חושב שצריכה להיות איזו רוויזיה ושינוי בוועדת המחליטים. ריקי גל המדהימה הוציאה אלבום חדש שלא הושמע, ואני לא בטוח ששיריהם החדשים של מתי כספי או של שלמה גרוניך מושמעים בגלגל"צ. אני לא עוקב, אבל הייתי אומר שאני ב'חברה טובה'. אין איזון ביחס לאמנים ותיקים".
התרעות פיקוד העורף