מרים ליאון, כפי שנקראה במקור, נולדה בשכונת פלורנטין שבדרום תל אביב להורים יוצאי סלוניקי. היא באה לעולם עם כישרון שירה טבעי, שאותו ירשה מאביה, משה, חזן לעת מצוא. “אבא היה בעל קול נפלא”, התרפקה בראיון שהעניקה לי בעבר. הקריירה שלה החלה בהיותה תלמידת בית הספר לגננות ולשתלנות בפתח תקווה. “מרים בלטה שם בשירה והייתה הסולנית באירועים”, מעיד המורה שלה שם לזמרה, המלחין ניסן כהן הברון, שבהמשך הוציא ב”הד ארצי” תקליט שלם בשירתה.
מנצח המקהלה בבית הספר, עמנואל זמיר, הבולט במלחיני התקופה ההיא, נטל אותה תחת חסותו וצירף אותה להרכב “נעורים”, בראשותו. “אהבתי את הלימודים החקלאיים ובכלל לא חשבתי להיות זמרת”, סיפרה לי. “נסחפתי אחרי עמנואל. הייתי בורחת מהשיעורים ונוסעת איתו באוטו הירוק שלו להופעות ברחבי הארץ, כשאיתנו המוזיקאי גיל אלדמע וזמר השירים הרוסיים מישה אפלבאום”.
המפגש של אביגל עם זמיר היה גורלי. דרכו היא נהייתה זמרת מקצועית, ואיתו הגיעה לקומזיצים של “חבורת האש”, שבפעיליה היו סולימן הגדול. שם פגשה את בנימין אביגל, שעד מהרה נישאה לו על חשבון שירותה בצה”ל ושרה שירים שכתב. “לו הייתי מתגייסת ומשרתת בלהקה צבאית, הסיפור שלי כזמרת יכול היה להיות שונה”, אמרה לי ברגע של חשבון נפש.
שלמה שביט, ממנחי השירה בציבור, זוכר אותה מימי “חבורת האש”: "נערה שמחה, לבושה בחולצה שחורה עם רקמה תימנית, שהקסימה בשירתה”.
שנה אחרי נישואיהם נולדה לזוג אביגל בתם הבכורה, עלומית, כשם אחד משיריו של זמיר. “הילדה הקטנטנה אפורת העיניים שבשיר זאת היא”, העידה אביגל בעודה מתכוונת ל”בת הדייג”, להיטה השני אחרי “בדרך
לתבור”, שאותו חיברה עם בעלה. “בעודי מחזיקה את עלומית על הידיים ומחבקת אותה, זמזמתי לחן שהתנגן לי בראש למילים של בנימין. למעשה, אף פעם לא למדתי תווים. הקלטתי בטייפ סלילים וכך זה הגיע ל'הד ארצי'”.
כצנועת הליכות ונטולת גינוני מרפקנות לא ידעה אביגל להכות בברזל בעודו חם. “גם בהצלחה הגדולה, לא כל כך החשבתי את עצמי כזמרת והיה לי חשוב יותר לגדל את ילדַי”, אמרה.
תמיד הרהרה לאן הייתה מרחיקת לכת אלמלא זמיר - מחבר פניני זמר כמו “ערב שח”, “מגדים”, “באר בשדה” ועוד - נספה ב־1962 בתאונת דרכים והוא בן 37 בלבד. אלמנתו שרה’לה - עד היום מפעילי הזמר העברי, שהייתה במלוויה של אביגל בדרכה האחרונה - אומרת: “אף שגדולי הזמרים שרו את שיריו של עמנואל, מרים שרה אותם הכי־הכי, ישראלי כזה, כמו שרצה. היא הייתה השגרירה הנאמנה שלו”.
בהיעדרו של זמיר לא היה מי שיניע את גלגלי הקריירה של אביגל. היא התמסרה לגידול ילדיה - עלומית, נמרוד ואודליה - ולאהבת הזמרה שלה נתנה ביטוי באולפני ההקלטות. לא פחות מ-67 שירים יש באלבום האוסף הכפול שהוציאה לה חברת “הד ארצי” ב־2007. לצד שירי התקופה הבולטים, שאביגל הקליטה בדרכה הרהוטה, כמו “שיבולת בשדה”, “ודוד יפה עיניים” ו”הבו לנו יין”, למעלה ממחצית האלבום הוקדש לשירי ילדים וחגים.
היא התרחקה מהבמות ונישואיה עלו על שרטון עד שב־1974 התגרשה. אז עברה מהפך בחייה, ובמשך 22 שנה עבדה במכון לפריון העבודה והייצור. “עם שמחת החיים שיש בי לא הייתה לי בעיה להתחיל לעבוד במכון כטלפנית. אפילו נהניתי לדבר עם אנשים בטלפון עד שהתקדמתי ועברתי לעבוד שם עם המחשב”, סיפרה.
לצד העבודה במכון נענתה להשתלב בהופעות, כשקראו לה. “כששיתפתי אותה בערב שירה בציבור שלי, היה אפשר לראות כמה שהקהל אהב אותה”, מעיד גבי ברלין. “מרים שרה כל הזמן, גם בדרך מהופעות”, מספר שביט. ההיענות להגיח להופעות הביאה לה תפנית חיובית במישור האישי.
התרעות פיקוד העורף