האחים בלוז: הרולינג סטונס משיקים אלבום חדש

גם אם לא, בגילו המופלג של וויימן, זקן הסרטן כבעליו ופחות אגרסיבי מאשר אצל אדם צעיר ממנו. "הם לא רצו שאעזוב", אמר וויימן בראיון ב–2008, "אבל אנחנו ביחסים מצוינים כעת. היו לי 30 שנה נהדרות איתם ואחריהן גירושים נעימים, עד כמה שזה נשמע נדוש. אנחנו עדיין משפחה".

עם צאת "Crosseyed Heart", אלבום הסולו המוצלח של קית' ריצ'רדס לפני כשנה, הבטיח מנוע הטורבו של הלהקה לגרור את חבריו העצלים הדוגרים על ערמות הזהב והיהלומים כדרקון סמוג לאולפן להקליט אלבום שירים חדשים, מה שלא עשו מאז "A Bigger Bang" (2005) הכושל והמאכזב. המאמץ הסיזיפי הזה הוליד שישה שירים חדשים, חצי אלבום במקרה הטוב, וניתב את החברים לרעיון הנראה עבש ומעלה ירוקת: במקום שירים חדשים הם יקליטו אלבום של שירי בלוז קלאסיים ממיטב ההיצע.

לזכות הסטונס, בלוז אינו טריטוריה חדשה עבורם. מ"Love In Vain" של רוברט ג'ונסון וצפונה, מכילים רוב האלבומים שלהם גרסאות כיסוי לשירי בלוז. בעוד להקה מהוגנת ופופית כביטלס לא התעקשה על מחוות בלוז רבות בעיצומה של הנהייה הבריטית אחרי הז'אנר הכה אמריקאי שפרח ושגשג בבריטניה, התעקשו הסטונס לדבוק בבלוז. אין ספק שהוא תאם יותר את השקפת עולמם הקודרת, האלימה, המרדנית והאנרכיסטית.

בלוז תמיד היה עילה לג'אגר, האיש ללא כלי נגינה, לשלוף מפוחית קטנה ולהוכיח שהוא נושף לא רע בכלל אך לא מי שמאיים על מקצוענים כפול בטרפילד, ג'וניור וולס וצ'ארלי מאסלווייט, מה שהוא עושה באלבום החדש טוב מבעבר. כשהוא חוגר גיטרה בהופעה אתה יודע שהוא עושה זאת כדי לחמם את הביצים ולהראות לקהל שהוא אינו נופל מריצ'רדס ומרוני ווד, שהם מהגיטריסטים הגדולים של ימינו. זה משעשע, אך בהיותו ג'אגר - זה נסלח.

איך אומרים? המבקרים יצאו מגדרם. גם משום שהסטונס לא הניחו מוזיקה חדשה זה עידנים, וגם משום שיש לתת קרדיט כאשר הוא מגיע. התשובה לשאלה כמה כוללניים ושווי זכויות הם הסטונס מורכבת, בעיקר אם בודקים אותה לפי העובדה שאפילו באלבום בלוז מצוינים חברי הלהקה ג'אגר, ריצ'רדס, ווד ו–וואטס ברשימה נפרדת, ואילו דאריל ג'ונס השחור, נגן הבס שלהם זה 30 שנה, ממשיך להופיע ברשימת המשתתפים בפונט זעיר מתחת לשמות השירים, לצד האורחים כקלפטון, צ'אק לוואל וג'ים קלטנר. מצד אחד תעלומה. מצד שני עלבון גזעני. מצד שלישי, החלטה כלכלית קרה שג'ונס הוא שכיר המקבל משכורת ואינו עומד תחת מפל המזומנים וגומע חלק שווה כאבות המייסדים. זה צרם תמיד וצורם שבעתיים באלבום בלוז ולא משנה כמה יתרפק עליו ריצ'רדס בסרטים החדשים מ"Stripped".

"אין זה אמור להפתיע", כותב גרגורי כץ מ-AP, "אבל זה עדיין מפתיע כמה טוב מנגנים הסטונס בלוז. תוריד מהם את התלבושות המנצנצות ואת הפירוטכניקה מהבמה, ואתה נשאר עם שני גיטריסטים מצוינים וזמר המסוגל לנגן טוב במפוחית ומתופף בשם צ'ארלי וואטס. לא פלא שהאלבום החדש כה סולידי. קולו של ג'אגר עמוק וצרוד יותר עכשיו, והוא אינו מתאמץ כדי להשיג את האפקט הזה. נגינתו במפוחית שנזנחה דורות, אפקטיבית ומשכנעת. הגיטרות ניצבות במרכז הבמה ומוסרות את ווד וריצ'רדס במיטבם. קלפטון מנגן בשני שירים".

בשבוע שעבר נשאל ריצ'רדס אם גברים לבנים יכולים לשיר בלוז. שאלה עם זקן שאינה אקטואלית או הוגנת במיוחד. תשובתו, כמקובל, הייתה מעט מבולבלת. קודם הוא אמר שהבלוז במקור הוא "די יהודי", אבל עיקר התשובה הייתה טענתו שהוא בעצם שחור מלידה, והפנה את השואל לשאול את Any of the brothers. לא רק משום שהאוויר יצא מתנופת הכתיבה של ג'אגר/ריצ'רדס אלא משום שהאלבום ניצב על רגליים מוצקות, המפגש המחודש עם הסטונס עושים בלוז, שווה את הזמן והכסף.

100 דולר בקופסה מטופחת עם סרטים המתעדים הופעות באמסטרדם, לונדון ופריז בגרסת בלו-ריי ושתי גרסאות אודיו, הם ממון רב בעידן שבו בני דור צעיר ממני התרגלו שלא להוציא כסף על רכישת מוזיקה. זה נראה - בגרסה מאופקת ולא אלימה - כמו האופן שבו הערימו ברטולוצ'י וברנדו על מריה שניידר ב"טנגו האחרון בפריז" רק בלי חמאה. עם הרפרטואר הבלתי נדלה שלהם הסטונס אינם נוהגים לגלות איפוק כאשר חברת רואי החשבון שלהם, "גולדברג, ברקוביץ' ושטייניץ", שולחת מזכר בהול על כך שהארבעה בסכנה של משיכת יתר כאשר יורד מפלס המזומנים מתחת ל–100 מיליון דולר לאבן. לכן מה שהיה אלבום בודד ב–1995 הופך לתיבת אוצרות ב-2016. לכן במועדים הרלוונטיים ראו אור גרסאות מורחבות של "Sticky Fingers" ו"Exile On Main Street" עם מעט מאוד ערך מוסף.

"Stripped" המקורי בגרסה דיאטטית, יצא באמצע שיטפון האנפלאגד שהחל כרעיון חביב של MTV והפך לחגיגה אורגיאסטית לכל דכפין. הסטונס שלא רצו לשחק על פי חוקי האנפלאגד המחמירים שכללו את התנאי להשאיר את הפנדר והגיבסון בבית, ואת האמנים חשופים על במה אינטימית חמושים בכלים אקוסטיים בלבד, המציאו שם אחר וניגנו סט חשמלי רעשני ואחריו סט אקוסטי וחוזר חלילה. חוץ ממי שאוהבים את חייהם מחולקים למגרות מסודרות, קשה להתלונן כאשר הסטונס מנגנים בדבוקה אחת את "Angie" ,"Wild Horses" ,"Dead Flowers" ו"Sweet Virginia". אלה מסוג השירים הנוסעים לא רחוק יותר מ–1973 וממחישים למאזינים כמוני כי בניגוד לתחושת הבטן הקשה החיים טרם הסתיימו ועדיין אפשר לייצר זקפה זמנית ולמרוח חיוך דבילי של אושר על הפנים.

ההתרשמות מההאזנה ל"Stripped" היא שהסטונס גילו את מעיין הנעורים והם שותים ממנו במרץ, כתבתי ב"זמן תל אביב", המקומון של "מעריב" בנובמבר 1995. מה שמונח לפנינו הוא אלבום נפלא, יהלום גולמי שמפיקיו לא ביקשו להשחיז אותו כדי שיזהר באלפי נגוהות, אלא מסרו אותו כנתינתו: חי, תוסס, בלתי אמצעי, רוטט ורועש, מפזז ומשתולל, כל מה שמופיע בלקסיקון תחת הערך רוק'נרול. זה אינו אוסף להיטים חמדני ופשטני נוסף שכבר היו עשרות כמותו ומה שמאפיין אותו זה ששינו את סדר השירים, אלא הגשתה של גרסה עדכנית, בשלה ואוהבת של ארבעה אודים מוצלים מעידן אחר שסכסוכים, קטנוניות וטינות אישיות לא הסיטו אותם ממטרתם לנגן עד לקבר. העובדה שהגרסה החדשה של שירים גדולים מצליחה לרגש ולהאפיל על המקור, מוכיחה כי רוק'נרול אינו יצוק במגפי בטון בקרקע היסטורית שנמסרה למחקר ארכיאולוגי, אלא ישות שהסטונס נתנו לה את מיטבם גם כאשר הם קרובים יותר לסוף מאשר להתחלה.

יותר מכל להקה מוזיקלית לבנה אחרת בתולדות הרית'ם אנד בלוז, שהכעס כלפיה הוציא מפגינים שחורים לרחוב, בולטים האחים בלוז; ג'ייק (ג'ון בלושי) ואלווד (דן אקרויד) בלוז, לקחו מערכון מוזיקלי מחויך מ"סטרדיי נייט לייב" של אמצע שנות ה–70 ומתחו אותו לעותק דהוי של להקת בלוז אמיתית כשהם מגייסים נגני אולפן ואת נגן הגיטרה והבס מה–MG'S של בוקר טי. בעיקר בלושי, שראה עצמו זמר בעל קול ומנעד סבירים שעה שאקרויד ניגן לא רע במפוחית. את הרפרטואר שלהם כייסו ללא היסוס מגיבורי הרית'ם אנד בלוז השחורים שכוכבם דעך אותן שנים. זמרים כמו סם ודייב, מרווין גיי ואחרים שבקושי שרדו את התקופה. שילוב של תוכנית טלוויזיה חדשנית, נועזת ומצליחה ומוזיקה שחורה בביצוע שני פושעים לבנים (האחים בלוז) ושאר שטיקים, תפח מעבר לכל גודל סביר, בעיקר בתודעתו המודחקת והמקופחת של בלושי בימים שהיה מודע לה ולא מסומם מעבר לבינתו.

על פי האנתרופולוגית מורין מאהון, הדברים הגיעו לידי כך שכאשר מוזיקאים שחורים ביקשו לנגן בשנות ה-70 את שיריהם של לד זפלין וגרנד פאנק, מגדולי חומדי המוזיקה השחורה, הם נתקלו בלעג מצד חבריהם השחורים. לא היו גנבי בלוז גדולים מזפלין. הגדיל לעשות הבמאי בוב זמקיס ב"בחזרה לעתיד" שבו ניצל את העובדה שמייקל ג'יי פוקס, השחקן הקנדי הצעיר, ניגן בגיטרה, ובשל הנרטיב המנחה של תנועה בזמן הניח לו לכאורה להמציא את הצליל וההליכה של צ'אק ברי בנוכחותה הנדהמת של להקה שחורה. בעת הסולו המטורף של פוקס מתקשר בן דודו של ברי אליו ונותן לו להאזין לצליל החדש בטלפון.

מכובד זה לא היה, במיוחד על רקע מעמדם הירוד של היוצרים המקוריים. מסקר מאזינים שערכה תחנת רדיו של רוק קלאסי בניו יורק ב-2011, עלה שמתוך 1,043 השירים הגדולים של כל הזמנים 22 בלבד, כ-2%, הוקלטו בידי אמנים שחורים, 16 מהם על ידי ג'ימי הנדריקס לבדו. יותר מכל אחד אחר, למד הנדריקס שעשה זמן רב בלונדון והתחכך בסטונס, קלפטון ואחרים, מה צריך לעשות כדי למכור מוזיקה שחורה ללבנים עם בעיות עיכול.

גרסתם של קרידנס קלירווטר ל"I heard It Through The Grapevine" מ-1970 שהופיעה ברשימת השירים הגדולים, הייתה במקור שיר של מרווין גיי ונחשב פופולרי בקרב לבנים ושחורים כאחד. גרסת קרידנס הייתה פופולרית יותר. בעוד מוזיקאים שחורים נחקרים בספרים למדניים ענייניים ולא אישיים כלל, זוכה כל פוץ לבן עם כמה להיטים לביוגרפיה מפורטת ומיד אחריה לביוגרפיה החולקת עליה.

מוזיקאים לבנים נבחנו באופן פרטני, ואילו מוזיקאים שחורים נחקרו כתופעה והודחו למדפי האנציקלופדיות. היה צריך מלבין קפה כמייקל ג'קסון, שהיה גם רקדן מחונן, לחצות את מחסום הצבע. מותו בגיל צעיר גם עזר למוניטין שלו. גברת מאהון טוענת כי ההיסטוריה השלמה של עליונות לבנה בנויה על העיקרון המדיח הזה. שעה שיוצרים כדילן, הסטונס וג'ניס ג'ופלין נחשבו כמי שהסירו את כבלי הזהות השחורה ופרצו את חומות הגטו, הטענה כלפי המוזיקה הנפלאה שנוצרה בדטרויט על יד האמנים שהיו חתומים ב"מוטאון", הייתה שהיא מוקה, כלומר אינה שחורה דיה.

במשך חמש שנים החל מ-1968, עידן שנפתח עם "Jumpin' Jack Flash" דרך יצירות מופת כ"Sticky Fingers" ו"Exile On Main Street", הנחשב לאחד השיאים הגדולים בתולדות הרוק, הצליחו הסטונס לנגן מוזיקה שאם לא הייתה שחורה מלידה עברה בהצלחה את מבחן הכניסה. נטייתם לתמלילים אלימים בשירים כמו "Sympathy For The Devil", "Gimme shelter" ואחרים, ובעיקר "Brown Sugar", שהיום מותר להגיד שכיוון לאיבר הנשי השחור שאותו חפן דונלד טראמפ בדרך לנשיאות, בחשו את הסטונס עם מאזינים שחורים והביאו אותם למגע קצר אך משמעותי עם אסון.

בפסטיבל אלטמונט שחתם את שנות ה-60 לא בנשיקה, אחרי שהגרייטפול דד יצאו מדעתם והפקידו את האבטחה על המופע בידי מלאכי הגיהינום, נדקר למוות הצעיר השחור הנטר מרדית' במהלך ההופעה של הסטונס, כאשר מהבמה אין לג'אגר ולחבריו מושג מה קרה בקהל. סלידת הממסד הלבן מהסטונס הייתה קשורה לחיבתם המופגנת למוזיקה שחורה ולמסר האלים שעלה משיר נפלא כ"Gimme Shelter".

בסרט מצוין על זמרות רקע שחורות, מספרת מרי קלייטון, זמרת הרקע של הסטונס בשנות ה-70, כיצד התבקשה בעת הקלטת השיר לצרוח את הפזמון "War, children / It’s just a shot away" ואחר כך "Rape, Murder". נטייתה המיידית הייתה לסרב, אבל עבודה עם הסטונס הכניסה כסף רב. לליזה פישר הנהדרת שנים רבות לאחר מכן, אין בעיה לשיר את המילים תוך שהיא מגפפת את ג'אגר. העובדה שאת המילים הקשות שרה זמרת שחורה, הפכה את קליטת השיר לקשה יותר, מכיוון שהמאזינים עשו במוחם חיבורים שספק אם הייתה כוונה להם. העובדה שהסטונס, דווקא הם, שרדו את כל זאת, עד כדי כך שזכינו לראות את ריצ'רדס מגלה את שער השיבה הצבוע שלו וכורך בנדנה סביב השיער שנראה ככתר צלעות כבש, היא נס רפואי ותרבותי נדיר. כה רבים וטובים נפלו בדרך על פחות.