אפריל 1987, היכל התרבות. צעירות מיוזעות ובוכיות התפרשו כמרבד צבעוני לאורך האולם. פרוז'קטור האיר את הבמה החשוכה. ואז צבא המעריצות קיבל את שחפץ בו: בחור צעיר העונה לשם אדם. בנדנה קשורה לידו האחת, מיקרופון בידו האחרת, ובלורית שופעת לראשו. קולו המחוספס פותח ב"ערב טוב" צנוע, שנבלע בצרחות שיוצאות משליטה. מי שנכח בערב הזה הבין כי לא מדובר בכוכב, זהו אליל.
ישראל ידעה כבר תופעות של הערצה חסרת גבולות. שנות ה־60 עם הגרופיות של להקות הקצב, בהן עוזי והסגנונות, האריות והצ'רצ'ילים. בשנות ה־70 היו אלה צביקה פיק ומייק בראנט. ושנות ה־80 הציגו להקות כתיסלם ובנזין. הערצה עיוורת, ממש, הכרנו רק ב־1987, כשאדם בן ה־27 פלש לחיינו המוזיקליים.
כדי להתחכך היום באבק כוכבים, נניח סטטיק ובן־אל תבורי, נדרש בסך הכל צילום סלפי במהלך הופעה. על אדם אספו מודיעין: מתי יצא מביתו, מתי חזר, באיזו שעה הלך לישון, היכן בילה, איפה אכל ומה שתה. הוא לא זז בהופעות בלי שומרי ראש. הכל תוכנן כמבצע קומנדו: כניסות, יציאות, דרכי מילוט, הכל בחשאי, כי לא היה אפשר אחרת. אלמלא השמירה האישית אדם היה מסיים את המופע בלי בגדים. וכמובן שצוותי מד"א תגברו את האירועים, כי התעלפויות היו עניין שבשגרה. וגם מדורי הרכילות התייצבו בחזית, איך לא.
אדם הפך לסמל הסקס של ישראל. תשומת הלב הציבורית שהופנתה אליו הפכה את שיריו ללהיטים עוד בטרם יצאו לרדיו, לטלוויזיה ולחנויות. לא פלא שהתופעה נלמדת עד היום בחוגי תקשורת ובפקולטות ליחסי ציבור.
לילך טיקוצקי היא מנהלת מועדון המעריצים של אדם, "הבנדנה - מאז ולתמיד"). "הייתי בת 13 כשלראשונה שמעתי ברדיו את 'אין מוצא'", היא נזכרת. "זה היה קול שטרם נשמע בארץ. אבל הקראש האמיתי היה בכתבה בעיתון, פתאום ראיתי איך הוא נראה. אחר כך הייתי בהופעה שלו בפתח תקווה. היו שם גדודים של בנות, כמוני, שרצו לחזות מקרוב בפלא ולגעת בו. בגלל האבטחה שליוותה אותו הוא לא היה נגיש, אבל זה לא עצר אותנו מלהגיע לכל מקום שבו הופיע, לכל אולפן שבו צילם קליפ או התארח בתוכנית טלוויזיה".
טיקוצקי מספרת על רגע השיא: הפסטיגל ביד אליהו. "קנינו כרטיס להופעה הראשונה בבוקר והתחבאנו בשירותים לכל חמש ההופעות שהתקיימו באותו יום", היא משחזרת. "גם כשאדם היה בלונה פארק מצאנו את הפרצות בגדר והצלחנו לראות את כל ההופעות שלו, שבוע שלם בפסח".
יש נשים שהולכות אחרי אדם עד היום. טיקוצקי, למשל. "הקסם שלו עובד עלינו עד היום", היא מסבירה. "הוא סבלני, רגיש ונשאר כריזמטי. ההופעות שלו עכשיו הן בדיוק כפי שהיו אז. אותה אנרגיה, אותה אהבה, אותה התרגשות".
אדם זכה ארבע פעמים בפסטיגל. הוא המציא את עצמו כשחקן, כיכב בתוכנית הילדים המיתולוגית "פלאי קלעים" ובמחזמר "הקוסם", אבל מעולם לא זנח את המוזיקה.
ב־2010 הוא כיכב בסרט התיעודי "חיים ואדם". המצלמה הלכה אחריו במשך ארבע שנים, שבהן עבד בספינת בידור, יצא מהארון, נפרד מבן זוגו והתמודד עם העבר שלו כאליל נוער. ב־2014 הוציא אלבום חדש, "אדם LIVE זאפה - הלהיטים הגדולים". היום, בגיל 56, הוא מוסיף להופיע ברחבי הארץ עם להיטיו הגדולים. והגרופיות? רובן כבר לא ילדות, אבל כאמור ממשיכות לשמור לו אמונים. מתייצבות בהופעות שלו, כמובן עם הבנדנה, וחוזרות אל ימי הנעורים.
תגלית באוטובוס
אדם נולד בשנת 1960, בעכו, כחיים כהן. בנעוריו התגורר בחיפה ואחר כך עבר לתל אביב כדי ללמוד ריקוד ומשחק, בין היתר ב"בית צבי". בתחילת שנות ה־80 עלה לראשונה על הבמה. "הייתה לי אפיזודה קצרה בהרכב רוק שנקרא 'כתם', להקה של רפי פרסקי ושלי. הופענו במועדון 'הפינגווין' המיתולוגי ובאזור המרכז", הוא נזכר. "בדיוק באותה תקופה יואב גרא פתח את הקורס הראשון בבית הספר לסאונד, והקלטנו שם כמה מהשירים הראשונים של רפי".
הפריצה הגדולה הגיעה ב־1985. אדם השתתף כרקדן וכזמר ליווי של יזהר כהן באירוויזיון בשוודיה, עם "עולה עולה". במהלך נסיעה באוטובוס של המשלחת הישראלית חיים שר להנאתו וצד את אוזנו של האמרגן שלמה צח. זה לקח אותו תחת חסותו והפך אותו לכוכב.
תחילה נעשה ניסיון להפוך את כהן לכוכב בינלאומי, כשהכיוון הוא צרפת. הוא אימץ את שם הבמה "כריס לייף" והקליט שלושה שירים באנגלית, בהם "No More Light", שהפך בהמשך ל"אין מוצא". אבל היוזמה נכשלה, הוא חזר לארץ והפך ל"אדם".
יזהר אשדות ובת זוגו אלונה קמחי הופקדו על הפקת אלבום הבכורה שלו. "היינו יושבים המון שעות יחד באולפן", אדם נזכר. "שם נחשפתי לפרפקציוניזם של יזהר. ב'נוסע רחוק', למשל, יש קטע סולו מרהיב של גיטרה. יצאתי אחר צהריים אחד וכשחזרתי בלילה הוא עוד עבד על הקטע הזה. לא אשכח את זה. צעירים שלומדים לנגן היום בגיטרה משתמשים בקטע הזה".
באפריל 1987 יצא לאור דרך הד ארצי אלבום הבכורה "סוד". תשעה שירים, קמחי כתבה שמונה מהם, ושבעה הולחנו והופקו מוזיקלית על ידי אשדות. "אין מוצא" (מילים של יואב גינאי), "סוד", "נוסע רחוק" ו"הכרזת מלחמה" הפכו ללהיטי ענק ואת אדם לזמר השנה 1987. כעבור שנה הוא זכה שוב בתואר, ושירו "מצטער" נבחר לשיר השנה. להיטים נוספים של אדם לאורך השנים, "שקיעה אחת", "יחד נעמוד", "יש אהבה" ו"הדברים הכי פשוטים" זכו אף הם להצלחה.
"פגשתי את שלמה צח שביקש להשמיע לי שיר חדש באנגלית של כריס לייף, זמר ישראלי שהוא מטפח בצרפת, ששמו האמיתי הוא חיים כהן", נזכר גינאי. "הכרתי אותו כבר כזמר ליווי של יזהר כהן ושאלתי את שלמה למה שלא ינסה לשווק אותו גם בארץ, בעברית. הרי אין כרגע בשטח כוכב פופ בגילו ועם הלוק שלו. שלמה שאל מי יכתוב לו ומיד עניתי בחוצפה שאני. הוא שלף קלטת עם שיר שכתב יהודי בריטי חביב, מיץ' הילר. קראו לזה 'No More Light'. הוא אמר לי: 'זה הצ'אנס שלך'".
גינאי שמע את ההקלטה האנגלית, התאהב בלחן ויצא לדרך. "בעיני רוחי עלתה ניו יורק שבה למדתי שנתיים קודם לכן", הוא אומר. "'אין מוצא' נכתב בתוך כמה שעות ומתאר את התפוח הגדול, עיר החטאים מלאת ההזיות והחלומות. הגעתי להקלטה בתל אביב וראיתי איך המילים שלי מושרות בפעם הראשונה. התמלאתי התרגשות. אגב, באולפן ההקלטות ההוא, בכל פעם שאדם שר את הפזמון 'אין מוצא', שרתי באוזנו של שלמה 'אין כמו צח'".
התרעות פיקוד העורף