באותו זמן חגגתי יום הולדת 30. ובעצם לא ממש חגגתי. עבדתי כעורך דין פלילי וטיפלתי בעיקר בתיקים של הסנגוריה הציבורית. עבודה חשובה, אבל סבלתי ממנה אנושות. הרגשתי בכל איבר בגוף שאני במקצוע הלא נכון. רציתי לכתוב, רק לא ידעתי איך. ואיפה.
באופן כמעט מקרי, סיפור מרתק ששייך לטור אחר, התגלגלתי למערכת התרבות של "כל העיר", המקומון הירושלמי של רשת שוקן, שהיה אז עוד סוג של אימפריה. לפחות בעיני עצמו. פרסמתי שם כמה ביקורות, על הופעות שנערכו במועדון "הצוללת הצהובה", וזה היה נחמד להפליא, אבל רחוק מלהיראות כמו מקצוע שיוכל לפרנס אותי ואת משפחתי המתהווה.
ואז, ברגע מכונן אחד, קיבלתי טלפון מעורך התרבות של העיתון, שזימן אותי לשיחה דחופה. הגעתי מיד. הוא ביקש שאסגור את הדלת, ובמבט חמור סבר הציג בפני את מה שהגדיר כ"גביע הקדוש". גביע שעמד להימסר לידי הרועדות. "סגרנו כתבת סינדיקציה עם כנסיית השכל", הוא אמר אחרי כל ההקדמות. סינדיקציה משמעה - כתבה המתפרסמת בכל מקומוני הרשת. "החלטתי להמר עליך בתור המראיין. לא יודע אפילו למה. כל העיתונים בארץ רדפו אחריהם, יש להם כבר שלושה להיטים ענקיים ברדיו. זה הישג אדיר בשבילנו. אתה יכול רק לחרבן אותו. בא לך?".
הייתי כאמור בן 30, כבר גידלתי פרופורציות. אבל באותו רגע הרגשתי כאילו הפקידו בידי את סודות הגרעין. עד למועד הראיון עברו עלי לילות לבנים, שבהם עברתי על כל אינפורמציה אפשרית בנוגע למופלאים משדרות. ואז הוא הגיע, יום חמישי הגדול. התלוויתי ליורם חזן, רן אלמליח והחברים בוואן שהסיע אותם מתל אביב להופעה בפאב "ג'פטו" בקריות. זה נשמע מבטיח במיוחד. אינטראקציה עם להקה צפופה בתוך רכב לאורך שעות, בדרך למופע שיסמן את תחילת ההתפוצצות שלהם. רוק'נרול!!!
אבל חצי שעה מאוחר יותר, כל שנותר מההבטחה היה דממה כבדה שרבצה בתוך הוואן. אנשי הלהקה לא דיברו איתי. לעזאזל, הם גם לא דיברו אחד עם השני. השאלות שניסחתי במאמץ ניכר כל כך נענו ב"כן" ו"לא", או בהמהומים חסרי פשר. כשעצרנו בפזנון, לסוג של הפסקת קפה, פשוט הלכתי הצדה בייאוש. מפזם לי פזמון פרידה מהקריירה הכי קצרה בתולדות העיתונות. היה ברור לי שאני כישלון מוחלט. לא יודע לשאול, לא יודע לדובב, לא מתאים למקצוע.
ואז, בפסגת הבאסה, מישהו מהם ניגש אלי וקרא לי להצטרף. לא יודע אם הם קיבלו בראש מהמנהל, או פשוט חסו עלי. אבל משם ועד לקריית חיים ניהלנו שיחה אינטליגנטית, כנה מאוד ואפילו מרגשת. היו לי מספיק חומרים לכתבת שער. כתבה שסייעה ביצירת מוניטין, שאפשר לי להפוך את הכתיבה למקצוע.
כנסיית השכל, מצדה, נבראה מחדש הודות לאלבום הזה, עם להיטים כמו "למאיה יש אקדח" ו"היינו עושים אהבה". קובי אוז, המפיק המוזיקלי, ערבב בחוכמה הפקה עדכנית וטאץ' אלקטרוני בתוך כל המלנכוליה, וההמשך הוא היסטוריה - להקת הרוק הישראלית ששרדה הכי הרבה שנים ברציפות.
עם הזמן הבנתי שחוויית הראיון הטראומטית הייתה טיפוסית לחבורה הזו, שאף פעם לא הייתה טובה בכישורים חברתיים או בלעשות את "הדבר הנכון". ובזה גם קסמה. במוצ"ש בנמל הם ביצעו את כל שירי האלבום ברצף, כשהם ניצבים מאחורי מסך, ומהווים רק חלק מהווידיאו ארט שהוקרן לצופים. זה היה אמיץ. זה היה אחר. וזה הזכיר לי למה אני אוהב אותם כל כך.
התרעות פיקוד העורף