אבל אני רוצה לזכור ולהזכיר גם את האישה היפהפייה והסוערת. את האישה המצחיקה שצחוקה המתגלגל היה מיוחד ומידבק. ולכן אתחיל בסיפור שאהבה לספר. והיא עשתה את זה במיומנות של סטנדאפיסטית מקצועית.
איש אחד היה עובד שנים בקרקס. התפקיד שלו היה להיכנס לזירה עם מטאטא ויעה אחרי ההופעה של הפילים ולנקות את הגללים שלהם. כך מגיל צעיר מאוד, שלוש ולפעמים ארבע פעמים ביום. כשיוצאים הפילים הוא אוסף את הגללים.
כשהגיע האיש לגיל מופלג והעבודה קשתה עליו, אמרו לו: "סבא, אולי הגיע הזמן לפרוש? עד מתי תאסוף את הצואה של הפילים? למה אתה עוד ממשיך?"
"כי אני לא יכול בלי השואו ביזנס", השיב הזקן.
קיץ 1955. מערכת הבחירות לכנסת השלישית בעיצומה. על רחבת הדשא של בית ההסתדרות, ברחוב יהלום פינת רחוב הרצל ברמת גן, ינאם בן-גוריון בכבודו ובעצמו. רק לפני שנתיים פרש מראשות הממשלה והלך לגור בצריף בקיבוץ בן השנה שדה בוקר שהוקם בנגב, ולפני חודשים אחדים הוא חזר כשר ביטחון לממשלתו של משה שרת. עכשיו הוא מתמודד בשנית, כשהוא שוב עומד בראשות מפא"י. עוד מעט הוא ינאם. ההמונים ממתינים. גם אני הילד עומד שם, מחזיק בידו של אבא שלי. בשבילי בן-גוריון הוא רק להקת החימום. כי אחריו תופיע שושנה דמארי. לא על גבי תקליט ולא ברדיו. שושנה דמארי בכבודה ובעצמה תעמוד כאן על הבמה, ואני אשמע ובעיקר אראה אותה.
ובן-גוריון נואם. הוא אומר: אין לנו ממה לחשוש. נשיג נשק כי אמריקו תזיין אותנו וגם צורפת תזיין אותנו. אין מה לומר, מופע חימום ראוי בהחלט.
ואז זה קורה. משה וילנסקי מתיישב ליד הפסנתר, מתחיל לנגן והיא עולה לבמה. גור לך, בן־גוריון. הקשב לרעם מחיאות הכפיים. וזה עוד לפני שיצא צליל אחד מגרונה.
והיא שרה שיר ועוד שיר ועוד אחד, והקהל לא מניח לה. היא כבר יצאה פעמיים או שלוש, והקהל מחזיר אותה שוב. תגידו, נו טוב. הקהל לא שילם פרוטה. אז לידיעתכם, שבוע קודם לכן הופיע צמד בעצרת בחירות בכיכר אורדע ברמת גן והקהל נטש אחרי שני שירים.
כשנדמה שכבר נגמר לה כל הרפרטואר, היא שולפת דף נייר ומציגה שיר חדש שנכתב לאחרונה על ידי משה וילנסקי שליד הפסנתר למילים של יעקב אורלנד. היא לא המבצעת המקורית של השיר, אבל הוא נכתב עבור האיש שעמד על הבמה הזו לפניה. כאן הקהל כבר מגיע לשיא ההתלהבות וכולם שרים איתה:
מלחמת יום הכיפורים. טסים לסיני. שושנה ואני כבר ידידים ותיקים. עוברים בין הבסיסים והמוצבים. החיילים לא יודעים את נפשם ומעניקים לה מזכרות. כובע פלדה מחורר במקום זר פרחים. היא מתופפת על כובע הפלדה ושרה שיר תימני. אנחנו מקליטים והיא מתרוצצת בין החיילים ושרה להם. כשהמלווה מתעייף, היא שרה בלי ליווי. כשאין הגברה, היא שרה בלי מיקרופון. גם כשציוד ההקלטה לא זמין, היא מתעקשת ושרה. אני מאיץ בה. חייבים לחזור לביר גפגפה כדי שלא נאחר לטיסה. אז נישאר פה עוד יום. עוד יומיים. כמה שצריך, היא אומרת. כשאנחנו מגיעים לטיסה ממש ברגע האחרון, נוחת מסוק ומתוכו יוצאת ראש הממשלה גולדה מאיר. החיילים מקיפים אותה ושואגים: "גולדה", "גולדה". "תראי איך שהם שמחים לקראתה", אני אומר.
"מה הפלא, הם לא ראו אישה כבר חודש", היא אומרת וצוחקת את צחוקה המתגלגל והמידבק.
התוכנית מתחילה. יפה ירקוני עולה לבמה לקול תשואות הקהל האוהב וכשהיא רק מתחילה לשיר, נכנסת לאולם שושנה דמארי. כל העיניים מופנות מהבמה אליה. יפה המנוסה לא מאבדת עשתונות. היא מפסיקה לשיר וקוראת בשמחה: "שושנה, איזו הפתעה. אני כל כך נרגשת. איזו מתנת יום הולדת נפלאה. בואי, ספרי לקהל סוף-סוף את האמת. אנחנו זמרות יריבות?"
"מה פתאום", עונה שושנה דמארי, "הרי אחת מאיתנו לא זמרת".
אבל לא אחת כיפה ירקוני תישאר חייבת, והיא אומרת: "כולם יודעים שאני מעריצה מספר אחת שלך. כשהייתי ילדה, הייתי בורחת משיעורי המחול של גרטרוד קראוס רק כדי לראות אותך מופיעה על הבמה".
אגב, שושנה דמארי מבוגרת מיפה ירקוני רק בשנתיים וקצת. תמיד טענה שהיא לא יודעת מהו תאריך הלידה המדויק שלה. "כששאלתי את אבא שלי מתי נולדתי", סיפרה, "הוא אמר לי שנולדתי חודשיים אחרי שהחמור מת".
שושנה דמארי מסכמת: "אני לא אדבר. אני אשיר".
ושתיהן מתחילות לשיר ביחד. אם לא הייתי עורך התוכנית, הייתי נשבע שהכל כתוב מראש. אבל לא. ממש לא.
1987. אמ"י, בשיתוף הטלוויזיה הישראלית, מקיימים אירוע שנתי שבשיאו יוענק לשושנה דמארי מלכת הזמר הישראלי, פרס על מפעל חיים. אני מתקשר אליה ושואל אותה אם יש לה בקשה מיוחדת. כן, היא עונה, שתכתוב לי שיר לכבוד האירוע. אז כתבתי ואילי גורליצקי קרא אותו.
התרעות פיקוד העורף