במסגרת העיסוק שלי כמבקר מוזיקה אני מקשיב כמעט לכל אלבום ישראלי חדש. כפועל יוצא של השיפורים הטכנולוגיים והוזלת העלויות, יוצאים פה יותר ויותר אלבומים כאלה (רק יוצאים, לא נמכרים), וכך קורה שאני מבלה שעות ארוכות בהאזנה למוזיקה ישראלית חדשה, שזה עניין לא פשוט.



יש מעט מאוד דברים טובים באמת, וגם מעט מאוד רעים באמת, שיכולים לפחות להיות אתנחתא קומית. הרוב בינוני, נוסחתי ומשעמם. כמו שיר אחד אינסופי של עברי לידר. אני לא מתלונן, חלילה, יש עיסוקים גרועים בהרבה. עיתונאי, למשל. רק מסביר את הרקע של מאזין עמוס, שלא לומר שחוק, שלפעמים כבר מפקפק בסיכוי של מוזיקה ישראלית חדשה להפעים אותו באמת. השבוע זה פתאום קרה, ואני יותר משמח לשתף אתכם בנס הזה.



אבל לפני זה, קצת על אחורי הקלעים. במסגרת המסות הכבדות של אלבומים חדשים, נוצרת - ולו רק בתת־מודע - סוג של סלקציה בכל הנוגע לציפיות מוקדמות. כשמדובר באמן אהוב עלי, הציפיות כמובן גבוהות. אם הוא מוכר ומצליח, ואני פחות מחבב את מה שעשה בעבר, האלבום החדש שלו עדיין יהיה במרומי הערימה. בכל זאת, מוזיקאי מוכח שנגע בהרבה אנשים.



עד כאן זה פשוט, אבל רוב האלבומים החדשים לא משתייכים לקטגוריות האלה. הם נעים בין אמנים אלמונים לגמרי לכאלה שנמצאים כבר בתחום אבל עוד לא ממש פרצו. באופן טבעי, אני מקשיב להם בפחות ציפייה, אלא אם כן נוצר כבר הייפ מסוים סביב האלבום, או שאיש יחסי ציבור שאני מעריך במיוחד אמר לי עליו מילים חמות (או שהעטיפה שלו ממש מגניבה. פטיש שלי).



במובן הזה, "אומרים שזה אתה" של גדי רונן נופל בין הכיסאות. רונן הוא משתתף ותיק למדי בסצינה, ותמיד במקומות מעניינים. החל מלהקת דבק, שהקים עם חבריו למושב ניר צבי, דרך פרויקט "1:1", שבו הלחין עם בועז ריינשרייבר משירי ערן בר גיל, עבודה עם יענקל'ה רוטבליט וחברות בהרכב החצר האחורית. רק שהוא נשאר תמיד בנישת ה"מוערך", ובמתחמי הפרופיל הנמוך. רק עכשיו הוא מוציא אלבום סולו אמיתי (אחרי מיני־אלבום בשם "הרצל בולברד"), ושם את עצמו במרכז. בקיצור, כשדחפתי את הדיסק למערכת (זוכרים? לא מוותר על התחושה), ציפיתי למשהו איכותי, עשוי היטב ולא באמת מעניין.



כמה טוב לטעות, כי אני חושב ששמעתי את אלבום השנה. לפחות את זה שעשה לי את השנה, נכון לעכשיו. עשרה שירים יפים–יפים, שמזכירים מחדש את המושג העתיק והאהוב סינגר סונגרייטר במובנו המקורי. זוכרים את "אדם בתוך עצמו"? אז זו תשובה עדכנית, בדיוק 40 שנה אחרי. ואני לא מגזים.



רונן, שנולד בשנה שבה שלום חנוך שחרר את האלבום המכונן ההוא, אמון היטב על המורשת שלו. כנות מוחלטת, לא מתייפייפת, במעטפת מוזיקלית חמה ואורגנית. הוא לא מהסס לבוא חשבון עם עצמו ועם חייו, גם כשהשורה התחתונה משאירה אותו במינוס ("אז התחלת לנמנם גם צהריים, זה עניין של זמן ואתה מת. כי אם לא תזיז מהר את הרגליים, השם שלך באבן ייחרט", "פג תוקף"); ולא חוסך שבטו גם מהשבט של עצמו. אם זה השמאלן הצבוע ("בין כדורי הגומי נתמרן וניעלם אל הגבעות", "טיול"), או הרוחני בשקל ("המתקשרת מחכה לקו פתוח", "מעגל רב משתתפים").



והמוזיקה, אוי המוזיקה. רונן הוא זמר נהדר, ומלחין נהדר לא פחות. "סיפור כיסוי" שלו, השיר השני באלבום, הוא קלאסיקה מיידית, מהמדף של כספי ורכטר. אורי וינוקור המפיק המוזיקלי השכיל לעטוף אותו בצליל חם ועשיר (כולל קלרינטים, חלילים וחצוצרות), שמשלב יפה בין רגש וקצב. איתמר ציגלר, חברו לחצר האחורית, נותן בבס הדומיננטי, גדי פטר מפליא בתופים, ורונן עצמו עף עם הקלידים הביטלסיים. יש כאן מחווה ברורה לימי הזוהר של הסבנטיז, עטופה בסאונד עכשווי למהדרין, שמצטרפת למגמה חדשה למדי במוזיקה הישראלית (אלון עדר הוא אחד ממוביליה). תכף פסח, וחובה להביא אלבום במתנה למישהו שאוהבים. הנה, מצאתם.



על הסכין


1. אחד הדברים העצובים ביותר במחאה על סגירת רשות השידור הוא העובדה שהיא כל כך לא אפקטיבית. כשעובדי הרשות מתפרצים בשידור חי לתוך מהדורה של "מבט", זה אמור להיות אקט דרמטי. אבל לנוכח הרייטינג הזעום של המהדורה, זה נותר לא יותר מקוריוז. לבי על עובדי הרשות, הם ראויים ליחס הוגן יותר. אבל הגוף שהם עובדים בו לא מעניין כבר מזמן את הציבור.



2. התלונות הפומביות של אמנים ותיקים כמו ארקדי דוכין או דוד ד'אור על גלגלצ הן מביכות, וגורמות להם יותר נזק מתועלת. אתם באמת חושבים שב–2017 גלגלצ היא חזות הכל? מה עם פייסבוק, יו–טיוב, תחנות רדיו אחרות? והאם ראוי שדווקא אתם, שפונקתם שנים בהשמעות, תבואו בטענות כשיש כל כך הרבה מוזיקאים שהיו משוועים לקמצוץ מהמוכרות והפרגון שיש לכם?



3. בשבוע שעבר מלאו 30 שנה ל-"THE JOSHUA TREE", האלבום הבאמת מופתי של U2, מה שמעורר מספר שאלות: מה פתאום 30 שנה? הייתי כבר בנאדם מבוגר כשהוא יצא!; למה U2 התעקשו להתקיים עד היום, ובכך למחות את כל שיירי הכבוד העצום שזכו לו?; ומהו הדיל המוצלח ביותר כדי לצפות בהופעות שהם יקיימו הקיץ כמחווה לאלבום הגדול הזה?