בקיץ של וודסטוק נסענו באוטובוס לכנרת או אולי היה זה הקיץ של בנגלדש, ולכולם סיפרנו כי נסענו בטרמפים עם הגיטרות אחרת מה הסיפור שלנו. שלוש שורות מאחורינו איתר הדי שתי בנות שעל פי מה שלחש לי בהתרגשות היו די פתוחות להצעות. היינו די מגוחכים בשיער ארוך, לא מגולחים חודשיים שזה כמו יומיים אצל גברים, והדי היה הולך אל ירכתי האוטובוס וחוזר לדווח לי על התקדמות עד שהעניין נסגר: נוסעים לווילה מלצ'ט.

היפה מפתח תקווה, הסביר לי, שלו, ולי נותרה הג'ינג'ית, שמהר מאוד הסתבר שהייתה חלום רטוב בביקיני. גם אני נראיתי אז לא רע בבגד ים, והג'ינג'ית הייתה ארוזה יפה כל כך ומתוח, שכל פעם שהבטתי בה עמדו לי דמעות של אושר בעיניים. הפואזיה בלילה נופלת, לא התאימה לכנרת, והלילה ירד אל המים וכיסה את הגלים הנמוכים כמו שמיכה עד שנרדמו על החוף. אחר כך עלה ירח שדילן קרא לו "ירח כחול", והדי הציע שנחמם את הבנות עם מחרוזת משירי דילן.

מחרוזת הייתה מילה גדולה מדי, שלושה שירים מקסימום בלי טעויות. הדי היה עושה לי סימן בראש כאשר היה מוכן עם סולו המפוחית. הוא אף פעם לא ידע איך לצאת מהסולו והצלתי אותו עם סולו די מדהים בגיטרה ב"לאורך מגדל השמירה", שהיה שווה שלושה אקורדים ביום טוב. כשהבנות החלו ללטף את עצמן, הדי אמר שזהו זה ועכשיו זה קורה ואלוהים לבדו לא עוצר אותו. אינני זוכר אם סתם לא הדלקתי את הג'ינג'ית או שמא הייתה בעיה אובייקטיבית של תקשורת, והדי ראה שעוד רגע אני הורס לו את המומנטום אם עליו להשגיח עלי בעין תורנית, ופרש עם היפה סדין לבן אל מאחורי השיחים.

הגלים עשו אהבה עם החלוקים, הג'ינג'ית נרדמה, ודילן גווע עם המדורה. למחרת הם הסתובבו מחובקים כמי שהעבירו בלילה את וילה מלצ'ט על שמם בטאבו. הדי נראה שונה לגמרי. הפנים שלו התמתחו וגם החזה, וראית שיש דברים בגו במכנסיים הקצרצרים ההדוקים שלבש, ובהזדמנות הראשונה שהייתה לו אמר לי שזה היה כל מה שהבטיחו שזה יהיה. כשנדם המחדל הביא לי שטיגליץ מלונדון את "גלי כוכב" עם "הייזל", "צעיר לנצח" ו"שיר חתונה". כשאתם עושים את זה בפעם הראשונה עם דילן, הוא חשוב לכם יותר מעמי שקד או מאלכס קומפורט. הוא הופך לווריד הפועם בחלציים שלכם, הריגושים שלו הם הריגושים שלכם, והאהבה שלו היא האהבה שלכם.

כל דיסק ב"Triplicate" המשולש מכיל 32 דקות של מוזיקה. היית יכול להכניס את כל השירים לשני דיסקים בלבד. אני מניח שמשהו בתבנית של עשרה שירים באורך 32 דקות קסם לך?

"כמובן, זה מספר של השלמה. זה מספר עם מזל המסמל אור. 32 דקות הן המקסימום שתקליט ויניל יכול להכיל כשהוא שומר על הצליל החזק ביותר, 15 דקות כל צד. התקליטים שלי תמיד היו דחוסים מדי משני הצדדים. דקות רבות מדי להקליט ולהפיק כמו שצריך. השירים שלי היו ארוכים מדי ולא התאימו לפורמט של תקליט. הסאונד היה רזה והיית צריך להגביר את הווליום עד המקסימום כדי לשמוע טוב. הדיסקים האלה מגלמים עבורי את התקליטים שהייתי צריך להפיק".

אתה חושש ממה שיהיה למעריצי בוב דילן לומר על השירים הישנים הללו?

"השירים מיועדים לאיש ברחוב, לאדם הממוצע, לכל אדם. אולי הוא אוהד של בוב דילן ואולי לא. אין לי מושג".

עד שנות ה–60 שמענו את הקלאסיקות הללו כל הזמן - כעת הן נעלמו. האם השירים האלה מדברים אליך יותר כאשר אתה שומע אותם עכשיו?

"הם הרבה יותר משמעותיים עבורי. חלק מהשירים הללו הם המוזיקה שוברת הלב שהוקלטה אי־פעם, ואני רוצה לעשות איתם צדק. אחרי שחייתי אותם ודרכם אני מבין אותם טוב יותר. הם מחלצים אותך משגרת היומיום כאשר נדמה לך שאתה לכוד בין תרבויות שנראות לך שונות אבל הן בעצם זהות. מוזיקה מודרנית ושירים כה ממוסדים שאינך שם לב יותר. השירים הללו קרים ומביטים נכוחה, יש להם ריאליזם ישיר, אמונה בחיים רגילים כמו שהיה ברוק'נרול המוקדם".

האם כעת, בשנות ה־70 לחייך, אתה מצליח להתחבר לשירים האלה, בניגוד לשנים שבהן היית בן 20 ו־30?

"כשהייתי צעיר טרם הייתי בשום מקום. מאז ביקרתי בכל העולם, ראיתי חוזי עתידות ובארות שעונות על משאלות לב. כשהייתי צעיר, היו הרבה סימנים לצד הדרך אבל לא הצלחתי לפרש אותם, הם היו שם וראיתי אותם, אבל הם בלבלו אותי. במבט לאחור אני יכול לראות מה הם היו ומה הייתה כוונתם. אז לא הבנתי, אבל אני מבין עכשיו. זה משהו שלא ידעתי על קיומו בזמנו".

זה לא היה הביקור הראשון שלו בישראל, אבל לפני 30 שנה, בסתיו 1987, הגיע דילן לשלוש הופעות: בפארק הירקון, בבריכת הסולטן ובין מכולות שסידרו עבורו בנמל חיפה. זה היה חודשיים לפני שפרשתי מעריכת "מוניטין" אחרי חמש שנים וחשבתי שיש לי די קרדיט אצל חיים בר און המו"ל. אמרתי לו שהזמנתי מאורי ליפשיץ דיוקן גדול של דילן, 70X100 ס"מ, שמן וגואש על נייר. חיים כיסח חצי קנט בשכטה אחת, ויכולת לראות את הווריד בצווארו מתנפח.

וכמה זה יעלה לי? שאל. אז זהו, הסברתי, זה לא אחד אלא טריפטיך וכל אחד עולה לך 750 דולר. חיים הבין מהר מאוד כמה זה ושילב לצעקות, אבל לא לפני שהספקתי להכניס שלי זה עולה יותר. למה? כי ליפשיץ לא היה פראייר ולא הייתה לו כוונה לפגוע במחיר השוק שלו והוא הכריח אותי להוסיף 1,000 דולר מכיסי עבור כל איור ואז גם קניתי אותם ממנו. בדפדוף בגיליון החגיגי קיבלת שלושה דילנים, אחד אחרי השני. את אחד מהם קנה פינצ'בסקי מתנה לאשתו ואת השניים האחרים לקחתי הביתה והם תלויים אצלי עד היום.

חודשיים לאחר מכן פרצה האינתיפאדה הראשונה באופן רשמי, אבל בעיתונות היה חמוץ ביותר חודשים לפני, מה שאולי מסביר את הוויכוח המטומטם בין המבקרים בישראל על בוב דילן. שוו בנפשכם שב–1987 התנהל בתל אביב ויכוח סוער בעיתונות בעניין הרלוונטיות של דילן, קולו, שיריו החדשים לעומת הלהיטים הישנים. דם נשפך כמים. מבקרים הסתובבו עם המעיים תלויים מבטנם ונחרו "חובש". ואם לא היה די בכל אלה, דילן הבריז מפגישה ממלכתית עם יצחק שמיר שאף אחד לא אישר והגיע מחופש בגלבייה באוטובוס ממצרים ועשו לו את המוות במעבר הגבול. בירושלים הוא התארח ב"קינג דיוויד", ואני הייתי כל כך מחורמן על צילום שלו ששמתי עליו את אבי הזאב במשרה מלאה שיעשה לו פפראצי. כשהזאב נרדם בחמש לפנות בוקר במכונית, דילן יצא עם אנשיו לעשות ג'וגינג בירושלים.

הבעיה הייתה שבפארק הירקון, כשהוא מלווה בלהקה המצוינת של טום פטי, כולל כולם, דילן החליט שבארץ הקודש, היכן שלא קיבלו אותו ואת משפחתו לחברות בקיבוץ, הוא ירכיב רפרטואר אקלקטי כולל התקופה הנוצרית, וכך קרה שהקהל הישראלי הרגיש מרומה וצעק בקול רם: "שיר דילן!". באוויר, האמת, עמדה תחושה של אינתיפאדה יהודית אלימה נגד בכיר בנינו, ודילן נחלץ בעור שיניו.

בירושלים היה לי תג לאחורי הבמה, כך שאני יודע בדיוק מה קרה שם, מכיוון שעמדתי שלושה מטרים מההתרחשות עצמה. גם בוואדי הטבעי באוויר הקר שמר דילן על מפלס גבוה של דווקא והתחיל להיות מסוכן. מה שכנראה גרם לקלידן של "שוברי הלבבות" בנמונט טנץ' לשפוך את פחית המשקה שלו על קלידי הפסנתר החשמלי שגרם לקצר שהקפיץ את כל הפיוזים על הבמה. בזמן הארוך מדי שלקח לחשמלטורים המקומיים לתקן את הקצר, ראיתי בעיניים שלי את דילן נתפס לפאניקה, מניח את הגיטרה ומתחיל לרוץ על המדרגות הטבעיות בסלע אל עבר טנדר שדלתותיו האחרות נפתחו וקלטו אותו והטנדר נעלם ולא שב. אפילו טום פטי לא הבין מה קרה.

ההופעה הטובה ביותר הייתה בנמל חיפה, כי הגלים הביאו לדילן בלוז והביקור היה דפוק ממילא. אלי הגיע רוברט הילבורן, מבקר המוזיקה הוותיק של ה"לוס אנג'לס טיימס", כדי שאשווה עבורו בין הציפיות לתוצאות, ולא טעיתי בהרבה.

כמובן שכמה שנים מאוחר יותר שב דילן, שלא רצה להישאר ביחסים רעים עם העם היהודי במולדתו, להופעה בהיכל התרבות. הרפרטואר נלקח מהחלומות שלנו, ומהשיר השני עמדנו על הרגליים ולא הפסקנו לשיר עד השיר האחרון. דילן - אם אני זוכר נכון - אפילו אמר כמה מילים.

אחרי שני אלבומים החל מ–2015 של קלאסיקות אמריקאיות שאת כולן כיסה פרנק סינטרה כולל אלבום אחד של שירי סינטרה בלבד, חשתי רוויה. אבל הרחש–בחש סביב "Triplicate", האלבום המשולש הראשון בקריירה של דילן שאינו שירי אוסף או גרסאות אלטרנטיביות, לא הצלחתי להתאפק. רק אומר שאלה אינם ימים קלים עבורי בשום צורה ולכן לא חשבתי פעמיים כאשר הזנתי את הדיסקים למטען בחדר השינה, תלשתי את האוזניות האלחוטיות די בזעם, לקחתי את השלטים למיטה והקשבתי לשלישייה בווליום 45 בערך, כזה שגרם לישמעאל לפרוץ מהחדר בספרינט אדיר. אם הבית לא היה נעול הוא עדיין היה רץ.

עודי ממתין לחרחור הזה שמעולם לא הצלחתי להתרגל אליו, נשפכה מהרמקולים - אני מדבר על ווליום שכל מה שהיה מונח על המדף החל לקפוץ ולעוף לרצפה כולל דיסקים וספרים - יריעת קטיפה ומשי עם פגמים מעטים בתפירה, עטפה אותי במשהו שעשה לי כה נעים בגוף ובנשמה שבפעם הראשונה בחיי הבנתי מדיטציה מהי. דילן שר, כוס אמק! שר כמו בימים הטובים, ואני לא טועה בעניין הזה. אפילו בראיון הגדול שנתן לאתר שלו (bobdylan.com) שם לב המראיין שנפל דבר.

יש באלבום שירים שאתה שר נהדר - “When the World Was Young", “These Foolish Things" - מה שמזמין את השאלה, אם אתה מסוגל לשיר כך מדוע אינך שר כך כל הזמן?

"תלוי איזה שיר זה. השירים שהזכרת הם שירי שיחה. אינך רוצה לירוק את המילים בגסות. זה לא עולה על הדעת. ההדגשים שונים, ואין סיבה לכפות את עצמך על השיר. “An Airline Ticket to Romantic Places" מזמין פרזיולוגיה אחרת מאשר נניח "Bury my Body by the Highway Side". האינטונציה שונה, יותר מרוחקת, יותר פנימית".

האלבום ראה אור ב–31 במרץ, שזה סוף השבוע שעבר שהוא גם הזמן שבו הזדמן דילן לשטוקהולם כדי לקבל את הנובל שלו מהוועדה המחלקת אותו. חייבים להודות שהשוודים הללו היו סובלניים מאוד כלפיו שעה שבאמריקה התווכחו על השאלה אם זמר הכותב שירים ראוי לפרס נובל בספרות.

ימים קודם לכן הלכו המבקרים בעיתונות מכות בשאלה מי יקשור יותר כתרים למשולש. "מסוגנן בטעם טוב, רקע אלגנטי המניח לכל שיר שדילן שר לזרוח... אף על פי שהקריירה שלו נבנתה על המילים, כוחו כזמר נזנח לעתים, משום שאינו נחשב למענג טבעי (כמו אדל הכוונה, אני מניח)... זה יוצא דופן שזמר בן 75 עם בלאי בקולו נותן פרשנות כה נפלאה ולא חנפה לשירים ישנים... 'Stormy Weather' הוא ללא ספק המדהים מכולם - קולו של דילן בלבד מעל מיתרים וכלי נשיפה והאפקט כמו של רעם קולני המרעיד ערב שקט... דילן חולף דרך אזור השיפוט של פרנק סינטרה, ארווינג ברלין, ג'רום קרן, ריצ'רד רוג'רס, אוסקר המרשטיין והוגי קרמייקל, כאילו שהנתיב נבחר במיוחד עבורו".

יש סיפור מפורסם על כך שברוס ספרינגסטין ואתה הוזמנתם לארוחת ערב אצל פרנק סינטרה. פגשת אותו קודם לכן? הרגשת שהוא מכיר את החומרים שלך?

"לא באמת. חשבתי שהוא הכיר את 'The Times they are a–Changin' ואת ׳Blowin' in the Wind׳. ידעתי שהוא אהב את ׳Forever Young׳, הוא אמר לי את זה. הוא היה מצחיק. עמדנו בחוץ במרפסת בלילה והוא אמר לי: 'אתה ואני ידידי, יש לנו עיניים כחולות, אנחנו משם', והוא הצביע על הכוכבים. "שאר המפסידנים הם מכאן'. אני זוכר שחשבתי שאולי הוא צודק".

מה צריך לדעת מתופף המצטרף ללהקה שלך? ממה עליו להיזהר?

"אף אחד אינו מצטרף ללהקה שלי. אני אוהב את המתופף שיש לי עכשיו, הוא אחד הטובים בסביבה. אבל אם אי־פעם הוא יעזוב אותי מסיבה כלשהי, כדי להצטרף לרולינג סטונס או משהו כזה, יהיה עלי להחליף אותו. ממה יהיה על החדש להישמר? מן הסתם מלנסות להכיר את כולם מהר מדי - ובלי רעם מצילתיים כל פעם שמופיעה המילה 'בעיטה' בשיר. המתופף אינו המנהיג. עליו לשמור על קצב אחיד ולמסגר את הפראזות. אם הוא יעשה את זה וישמור על פשטות, הוא אינו צריך להימנע מכלום".

בנערותך, האם רוק'נרול היה עבורך דבר חדש או המשך של משהו שכבר הכרת?

"רוק'נרול תמיד היה נשק מסוכן, מצופה נירוסטה, שהתפוצץ במהירות האור, שיקף את התקופה, בעיקר את נוכחות האיום הגרעיני בחיינו שקדם לרוק'נרול בכמה שנים. באותם ימים אנשים פחדו מקץ האנושות. העימות הגדול והבלתי נמנע בין קפיטליזם וקומוניזם היה על קו האופק. רוק'נרול גרם לך להיות שווה נפש לפחד הזה, ניתץ את החומות בין גזעים ודתות וקידם אידיאולוגיות. חיינו תחת ענן מוות; האוויר היה רדיואקטיבי. לא היה מחר, וכל יום העולם היה יכול להגיע לסופו, החיים היו זולים. זו הייתה התחושה השלטת אז ואינני מגזים".

הביטלס ואחרים היו תלמידים של ז'אנרים קודמים כמו בלוז, אבל בערך מ–1970 נדמה היה שרוקרים ידעו רק רוק והשאר הלך לאיבוד.

"מ–1970 עד עכשיו עברו 50 שנה שנראות כמו 50 מיליון. זה היה קיר של זמן שחצץ בין ישן לחדש, והרבה הולך לאיבוד ביחידת זמן כה ארוכה. תעשיות שלמות נעלמות, סגנון חיים משתנה, מפעלים הורגים ערים, חוקים חדשים מחליפים ישנים, אינטרס קולקטיבי מנצח אינטרס פרטי, אנשים עניים הופכים לקרדום לחפור בו. גם השפעות מוזיקליות נבלעות, נספגות בדברים חדשים או נופלות לצדי הדרך. אינך צריך להרגיש מיואש או שהחיים נשמטו משליטתך - הכל ייתכן. אתה עדיין יכול למצוא את מה שאתה מחפש אם תמצא את השביל חזרה. הצרה היא שאת מה שאתה מוצא אינך יכול להביא חזרה איתך להווה, ועליך להישאר היכן שמצאת את מה שטוב לך. במילים אחרות, קוראים לזה נוסטלגיה".

רבים מהגדולים הלכו לעולמם בשנה שעברה: מוחמד עלי, מרל הגארד, לאונרד כהן, ליאון ראסל. מישהו מהם הוא אבדה גדולה עבורך?

"כמובן, כולם. היינו כמו אחים, גרנו באותו רחוב והם הותירו חללים ריקים היכן שעמדו. בודד בלעדיהם".

היה מישהו שאמרת עליו, הלוואי והייתי מכיר בגדולתו כאשר חי עדיין?

"אינני יכול לומר מי היה גדול ומי לא. אם מישהו מגיע לגדולה, זה רק לדקה וכל אחד מסוגל לזה. גדולה נמצאת מעבר לשליטתך - אני חושב שאתה זוכה בה מן ההפקר אבל רק לזמן קצר".

שמעתי שג'ורג' הריסון ואתה הייתם אמורים להקליט עם אלביס אבל הוא לא הגיע.

"הוא הגיע, אנחנו לא הגענו".

וורן ביטי אומר כי רצה שתשחק את קלייד בארו ב"בוני וקלייד". האם הגיעה אליך הצעה כזו?

"לא, ההצעה נשלחה למשרד של המנהל שלי ובאותה תקופה לא דיברנו. היה בינינו ריב גדול. דואר שנשלח אליו לא הגיע אלי".

מה אתה חושב על ג'ואן באאז?

"היא הייתה משהו אחר, אולי יותר מדי גדולה מכדי לקחת. הקול שלה היה כמו של בת ים מאיזה אי יווני. רק הצליל שלו היה יכול לכשף אותך. היא הייתה קוסמת. היה עליך לקשור את עצמך לתורן ולסתום את אוזניך כדי לא לשמוע אותה, אחרת היא הייתה גורמת לך לשכוח מי אתה".

פגשת את ג'ון וויין ב–1966. איך הסתדרתם?

"לא רע בכלל, פגשתי אותו על גבי משחתת בהוואי שבה צילם סרט. אחת מהחברות הקודמות שלי גם הופיעה בסרט, והיא הזמינה אותי לצילומים. היא ערכה היכרות בין וויין וביני, והוא ביקש ממני לנגן כמה שירי עם. ניגנתי כמה והוא אמר שאם אני רוצה אני יכול להישאר ולהשתתף בסרט. הוא היה מאוד ידידותי".

הזמיר ממינסוטה: בוב דילן מצפצף על כל העולם ותמיד יוצא בשלום

הוא הרשה לעצמו להתעלם מוועדת נובל, לעצבן את הקהל בהופעות ולהקליט אלבום משולש שבחלקו הניכר גרסאות כיסוי לפרנק סינטרה. מה עובר על הגאון שמותר לו הכול?