קושניר מתהלך על הבמה החורקת של צוותא, מעביר את מבטו בין שתי הכנפיים שבהן ממוקם הקהל בצדי האולם ומחפש מילים מתאימות כדי לבטא את ההתרגשות שלו. “זה אידיוטי להגיד את זה על אולם", הוא מחייך במבוכה. “זה בסך הכל אולם, אבל יש בו משהו אמיתי של תיאטרון. של מקום של תרבות לא במובן הפלצני של המילה. עשו פה כל כך הרבה דברים, זה פשוט בקירות! אני לא יודע איך להסביר לך, אתה יודע, זה כמו הפנטום של האופרה. וזה הכל נגד. אין לו תקרה גבוהה כמו שצריך בתיאטרון, הקהל בחלקו בצדדים, אז אתה כל הזמן צריך להתייחס גם אליו בזמן שאתה מופיע. אם היו בונים היום אולם חדש כזה אז היו אומרים, ‘מה זה?'".
והוא צודק, קושניר. הנתונים האובייקטיביים לא מיטיבים עם צוותא. אולם הממוקם מתחת לאדמה, בקומת החנייה. מכיל רק כ–380 מקומות. נהנה מאקוסטיקה מפוקפקת וממבנה המושיב קרוב למחצית הצופים בצדדים. גם הלוק הקודר והספרטני של המקום, עם הקירות הצבועים בשחור, לא בדיוק מזמין. ועדיין, מדובר במיתולוגיה ישראלית. במועדון שהצמיח, הלכה למעשה, כמה מאגדות המוזיקה הגדולות ביותר שלנו. מלהקת תמוז, דרך שלמה ארצי ועד לאופרת הרוק “מאמי" ואהוד בנאי. מקום שהכיל רק מאות צופים, אבל נגע במאות אלפים.
מה הפך דווקא את צוותא לאגדה, בתוך היסטוריה של עשרות מועדונים אחרים שפעלו בתל אביב? עד כמה הסיפור שלו שופך אור על קורות התרבות הישראלית בכלל, ואפילו השמאל הישראלי? ועל מה מעידה הדעיכה שלו בשנים האחרונות, לפחות במישור המוזיקלי? את כל השאלות האלה ביקשנו לבדוק בסרט התיעודי החדש, “הערב בצוותא", שיוקרן היום (שישי) ב–15:00 בערוץ 24.
כשמדברים על צוותא חושבים מיד על המועדון הנוכחי, הממוקם במרתף לונדון מיניסטור ברחוב אבן גבירול 30 בתל אביב. אך למעשה מדובר בגלגול הרביעי של צוותא, שהחל באמצע שנות ה־50 כחדר קטן ברחוב נחלת בנימין 48, התגלגל לאולם קטן בדיזנגוף 214, התמקם במרתף בפינת הרחובות מאפו ובן יהודה והגיע ליעדו הסופי ב–10 בינואר 1972.
הכל התחיל בעצם ממפלגה וממשורר. פעם זה הלך ביחד. אברהם שלונסקי חבר למפ"ם, מפלגת הפועלים המאוחדת, כדי לכונן חזון של “מרכז לתרבות מתקדמת". מועדון תרבותי שיסייע להפיץ את רעיונות התנועה ואת האידיאולוגיה שלה לקהל הרחב. תקנות אגודת צוותא, שנוסחו ב–1957, הגדירו את מטרת המועדון כ"הפצת ערכי תרבות ואמנות יהודיים וסוציאליסטיים בין אזרחי ישראל, ובייחוד בין השכבות העמלות ואנשי האינטליגנציה העובדת בעיר, בכפר ובהתיישבות העובדת". במילים אחרות - התרבות תהיה בעיקר אמצעי, שיגרום לצרכניה לשלשל את הפתק הנכון בקלפי. שאיפה תמימה שלא הוכיחה את עצמה מעולם.
אבל עיקר החשיבות שלה היה כלכלי. הרצון של מפ"ם ושל הקיבוץ הארצי להשפיע באמצעות תרבות דרבן אותם להשקיע כסף בצוותא, ובכך אפשר למועדון הצעיר להתנהל במנותק משיקולים כלכליים. התוצאות החלו להיראות עם המעבר למרתף ברחוב מאפו, בחורף 1963, שלווה במינויו של שמואל פירסטנברג, “פיסקה", למנהל. אחרי כמה שנים שבהן צוותא היה במה מינורית למדי לדיונים אידיאולוגיים, הרצאות וערבי שירה, פיסקה הפך אותו למועדון תוסס שפעל שבעה ימים בשבוע, והציע לצד התרבות הגבוהה והמגויסת גם לא מעט בידור, פרינג' ומופעים מוזיקליים.
בשלב הזה כבר החלה לסייע לו לולה לוקסנבורג, בחורה צעירה שעבדה בהתנדבות ונועדה לשמש כסוג של מרגלת מטעם התנועה, כדי לוודא שפיסקה לא שוכח את מטרותיו המקוריות. אבל היא הפכה עד מהרה לסוכנת כפולה. לולה ופיסקה נסחפו בלהט התרבות הצעירה שצוותא הפך למוקד שלה, והשקיעו בה הרבה יותר מבעידוד הסוציאליזם החלוצי. תיאטרון הפרינג' החל לפרוח. סרטים מחתרתיים הוקרנו שם בבלעדיות. ומוזיקאים כמו שלישיית גשר הירקון, הדודאים, הפרברים, השלושרים וחוה אלברשטיין הצעירה כיכבו במרתף הקטן ברחוב מאפו. אפי נצר פיתח שם את ערבי השירה בציבור שהפכו לאגדה, וגם למוקד מפתיע של פיק–אפ. “הגיעו לשם בחורות יפות במיוחד", הוא משחזר, “ומי שהיה חברמן, תפס מה שתפס".
ראשי מפ"ם, יעקב חזן ומאיר יערי, לא ראו בעין יפה את הפיכתו של צוותא לסלב, הרבה יותר מהמפלגה שמאחוריו. והם התקוממו במיוחד כשפיסקה חרג מהכללים והחל לזמן גם דמויות פוליטיות שאינן “משלנו" לערבי השיח על הבמה. נקודת פיצוץ נרשמה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כשמשה שמיר, שהכריז על נאמנותו לרעיון ארץ ישראל השלמה ונתפס כבוגד במחנהו הישן, עלה על בימת צוותא במדים(!), ופירט את חזונו. הוויכוח שלו עם דן בן אמוץ ואורי זוהר שישבו בפאנל כמעט הגיע לתגרה פיזית, ויתר הנוכחים נאלצו להפריד ביניהם.
התרעות פיקוד העורף