שתי שלישיות השתתפו בפסטיבל הזמר שנערך במוצאי יום העצמאות 1964 בהיכל התרבות בתל אביב. האחת, גשר הירקון, הייתה עד מהרה לשלישייה של המדינה, והשנייה, שלישיית שריד, הייתה להרכב הייצוגי של ההתיישבות העובדת. בעוד שזמרי הגשר - יהורם גאון, אריק איינשטיין, בני אמדורסקי וישראל גוריון - זכו מאז למקום של כבוד בפנתיאון הזמר העברי, שלושת שורדי ההרכב המתחרה נעלמו מהתודעה, ורק שיריהם שרדו, שלא כשירי הרכבים בני חלוף אחרים.



שניים מחברי ההרכב - נתן מילוא ומנחם ראובני - יחגגו ב־28 במאי מיני־איחוד בפסטיבל “חלב ודבש” בעמק יזרעאל, שייערך לקראת חג השבועות. “הצתה מאוחרת”, הם קוראים למופע החדש שלהם, שבו הם יופיעו בחצר הישנה בקיבוץ מרחביה בשירי השלישייה, בליווי ליאורה בלוך־תמיר (גיטרה וניהול מוזיקלי), סוף סלע (קלידים) ואהוד גולדיק (כלי נשיפה, אקורדיון וכינור).



ומה עם שלמה ורבנר, הצלע השלישית בהרכב והמנהיג המוזיקלי הבלתי מעורער שלו? בגילו, 82, הוא כבר איננו מופיע יותר מסיבות רפואיות, הגורמות לו לחיות, כדבריו, בבועה סגורה. לקראת הפסטיבל, שני חבריו לשלישייה מגיעים מקיבוציהם ברכבת לבקרו במקום מגוריו בנווה עמית, מרכז דיור מוגן ברחובות. אנחנו מתלווים אליהם למפגש המרגש, שבעקבותיו נחשפת לראשונה הסיבה האמיתית לפירוק השלישייה לפני 52 שנה, בשיא הצלחתה.


שלושתם אינם בני קיבוץ שריד, שלו הנחילו כבוד רב.



ורבנר נולד בווינה ונחלץ ממנה עם הוריו על סף מלחמת העולם השנייה. לאחר גלגולים בגן שמואל, בירושלים ובדן, הגיע בגיל 17 למוסד החינוכי בשריד ונשאר במשק. “כמי שניגן בכינור מילדות, מצאתי שם בית נהדר”, הוא מעיד. “המשורר נתן יונתן היה המחנך הנערץ שלנו בקבוצת ‘לפיד’, והמורה למוזיקה ומנצחת המקהלה הייתה צפירה, אשתו דאז”.



נתן מילוא, בן גילו, שניכר בקומתו הגבוהה ובמבטאו הדרום־אמריקאי, נולד באקוודור להורים יוצאי בסרביה. “גדלתי שם בין אינדיאנים ולמדתי בבית ספר קתולי של נזירים”, הוא מספר. לאחר שהוריו נפרדו, עלה ארצה עם אמו דרך ונצואלה, ובאמצעות עליית הנוער הגיע בגיל 14 לשריד. שם הופיע במוסד החינוכי בתפקיד הצרצר במחזמר “הצרצר והנמלים”, שהעלה המורה יונתן עם חברו, המלחין סשה ארגוב, ש”הוציא מאיתנו את המיץ בחזרות”.



שלישיית שריד, צילום: יח"צ


מנחם ראובני, הצעיר מחבריו בשלוש שנים, נולד בתל אביב, שבה גדל באווירה מוזיקלית. בהיותו בן שבע, נאלצו הוריו בגלל בעיה רפואית לשלוח את בנם היחיד לשריד, ו”זה לא היה קל להיקלט כילד חוץ בין ילדי הקיבוץ”. המסגרות שם היו נוקשות. “כשלמדתי במוסד החינוכי, המחנך אסר עלינו לשמוע שירים סלוניים בטענה שזאת מוזיקה קלוקלת, למרות שמבחינתנו היא הייתה כובשת לב”, הוא מספר.



השלושה – עובד מטע (ורבנר), מפעיל ציוד כבד (מילוא) ולולן (ראובני) - נודעו בשריד בנועם קולם ושרו במקהלת המשק. נקודת ציון בדרכם אל השלישייה נרשמה ב־1960, כשעמינדב חרמוני, רכז התרבות של המשק, הציע להם שיכינו שלושה שירים לחג הסוכות, הופעה שבה הם היו בפעם הראשונה והאחרונה רביעייה, בהשתתפות נורית, רעייתו של מילוא.



“חודש שלם, לא חזרה או שתיים, כרגיל בקיבוץ, עבדנו עם שלמה על השירים עד שחשבנו שאנחנו משתגעים”, משחזר מילוא. “כבר אז הוא היה קפדן מאין כמוהו עם האוזן הסופר־מוזיקלית שלו”. ראובני: “שלמה דרש אז שנופיע בישיבה, כי לדעתו לא היינו מספיק מוכנים. הוא גם היה כל התזמורת שלנו, כשליווה את השירה בגיטרה מרופטת, שאת הגב שלה הדביק עם סלוטייפ. למרות התנאים מן ההתחלה התגלינו כצירוף לא רגיל של שלושה בריטונים. החברים הרגישו שהם שמעו משהו מיוחד”. “המשהו מיוחד היה הודות לעיבודים של שלמה, שעשו את העסק”, סבור מילוא. “עד היום מנסים לחקות את העיבודים שלנו מאז ולא מצליחים”.



מסמליה של תקופה



בינתיים יצא ראובני לשנת שירות בקיבוץ גבולות. באותו זמן הלחין ורבנר את “ברושים”, שירו של חיים גורי, ושלח אותו לפסטיבל הזמר 1961, ש”על קיומו למדתי ממודעה בעיתון”. השיר, שנשכח מאז כליל, זכה לשני מבצעים מהמעלה הראשונה - שמעון ישראלי ואסתר עופרים - והגם שדורג במקום השישי, זכה לתשומת לב אנשי קול ישראל, מארגני הפסטיבל, שדאגו לשדר בתוכניותיהם את שירי השלישייה, שקמה באותה שנה.


הגדיל עשות אחד מהם, מאיר הרניק. הוא עשה את כל הדרך לשריד כדי להתרשם מקרוב מהשלישייה החדשה ולהזמין אותה ל”מועדון הזמר”, תוכניתו, שבה התגלו כוכבי הזמר בעידן טרום־הטלוויזיה.



לעמיתו להפקת פסטיבל 1961, חנוך חסון, היה קשר ל”שידוך” של השלישייה עם נורית הירש, אז חיילת בלהקת גייסות השריון, שבערבים הייתה מנגנת במועדון החמאם ביפו. “אני זוכר אותה שם כבובת חרסינה יפהפייה, עם עיניים כחולות ענקיות ושיער שחור כפחם”, ורבנר עדיין נפעם. “אגב כך היא סיפרה לנו שהיא מלחינה שירים”, מוסיף ראובני.



נורית הירש, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90



הירש, שהתרשמה משירתם במועדון, מסרה להם שני שירים. לאחד מהם, “אם אומר לך”, צירפה גם מילים. “זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שכתבתי מילים לשיר”, היא מציינת. “מכיוון שלא היה לי מי שיכתוב מילים ללחן שלי, כתבתי בעצמי. לשיר השני, ‘פרח הלילך’, כבר היו לי המילים של אורי אסף. שלישיית שריד הייתה המבצעת המקורית שלו, ואחר כך פרסמה אותו חוה אלברשטיין”.



זה עדיין לא כל הסיפור על “פרח הלילך”. “מכיוון שאני דיסלקטי באשר לתווים, אני מעבד משמיעה”, משתף ורבנר. “לצורך זה היה לי צורך בהקלטה כלשהי של השיר. חנוך חסון הואיל להשאיל לי מהרדיו הקלטה ביתית של נורית, שבה ליוותה את שירתה בפסנתר”.1964 הייתה תור הזהב של שלישיית שריד. בעקבות הופעותיה ב”מועדון הזמר”, היא הוזמנה להופיע בפסטיבל הזמר והפזמון של אותה שנה, ולצורך כך נמסרו לבחוריה שלושה שירים. אף שהם לא קטפו שום פרס, שניים מהם - “אני ושירי”, מאת אברהם בן־זאב ואפי נצר, שזכה לביצוע מקביל של שושנה דמארי; ו”הרחק בלילה”, מאת יעקב שבתאי ושמואל אימברמן, שזכה לביצוע מקביל של אריק איינשטיין - תרמו למוניטין של ההרכב.



“מבחינתנו, זאת הייתה הפסגה שלנו, כששרנו עם מיטב זמרי התקופה, בניצוחו של מנצח בעל שיעור קומה כמו גארי ברתיני”, מציין ראובני. “פסגה, פסגה, אבל כאן המקום להזכיר שסדרן הרכב של המשק סירב להעמיד לרשותנו רכב כדי שנוכל להגיע לפסטיבל, ולשם כך נאלצנו להיעזר בחבר מעפולה”, רוטן מילוא. “שלמה לא התאפק, ובעודנו על הבמה אמר דרך המיקרופון לסדרן שעל אפו ועל חמתו הצלחנו להגיע”.



שלושת שירי השלישייה בפסטיבל נכללו בתקליטה היחיד, שיצא באותה שנה בהד ארצי. בדף המילים נכתב: הדרכה, עיבודים וגיטרה - שלמה ורבנר. לצדו גויס נגן קונטרבס כתגבורת. מלבד שני שיריה של הירש היו בתקליט גם שלושה שירים רוסיים, שנתן יונתן כתב להם גרסאות עבריות. מהם “טוב ללכת בדרכים” נתן לתקליט את שמו. “דוגית נוסעת” היה בתמימותו מסמליה של תקופה.



בין השאר, אפשר למצוא שם את גרסת השלישייה ל”ביתי אל מול גולן”, של יוסף נצר וחיים ברקני; “שיר העמק”, הקלאסיקה של נתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי; ו”האם אמרו לך פעם”, הלהיט הטרי למדי של התרנגולים מאת חיים חפר וסשה ארגוב. שירי התקליט הושמעו ברדיו מבוקר עד ערב, ושלושת חברי ההרכב הרגישו על הסוס, אם כי מילוא מסייג: “הפרסום לא הוציא אותנו מדעתנו. היינו די צנועים והמשכנו למלא את התפקידים שלנו במשק”.


“למטבע היו שני צדדים”, קובע ראובני. “אם מצד אחד, הזרקורים הופנו לעברנו וזכינו להמון מחמאות, מצד שני, הקנאים בקיבוץ ירדו לחיינו וביקרו אותנו קשות”. “באמת?” משתומם ורבנר. “התרכזתי במוזיקה ולא שמתי לב למה שהיה מסביב”.



כשהקרח הפשיר



בתוך חודשים אחדים ירד במפתיע המסך על שלישיית שריד. בעקבות הצלחתה המרשימה הגיע תורם של חבריה לטעום את טעם העולם הגדול. לקראת יום העצמאות ב־1965 חשקו ראשי הקהילה היהודית במנצ’סטר שבאנגליה בהופעה של להקה ישראלית נחשבת. תחילה פנו לגשר הירקון ומצאו שהסכום הנדרש גבוה לטעמם. “קחו את שלישיית שריד”, הציע שליח השומר הצעיר. “הם יסתפקו בדמי הנסיעה”.



במנצ’סטר הוצע להם להאריך את מסע ההופעות ללונדון, לפריז ולרומא. לדבריהם, ההופעות התכופות בקני השומר הצעיר, לא פעם בפני קהל מועט, התישו אותם. כדרכו של פרפקציוניסט, דרש ורבנר משטר חזרות קפדני, בעוד ששני חבריו רצו לטייל ולכייף. “שלמה כמעט לא יצא מהמלון”, מספר ראובני. “הוא התעקש לכוון בלי סוף את הגיטרה ולהתאמן. נוצר בינינו מתח גדול”.



“במבט לאחור אין ספק שהם צדקו”, מסכים כעת ורבנר. “אחרי שנתיים־שלוש, שבהן עבדנו כמו סוסים, הגיע הזמן ליהנות מקצת חמצן של כיף”.


בגלל זה מפרקים הרכב מצליח? אני תוהה ומתקשה לקבל את גרסתם. תחקיר קצר העלה מתהום הנשייה את מה שקרוב לוודאי הייתה הסיבה האמיתית לפירוק השלישייה. מילוא כבר היה נשוי לנורית, ראובני היה על סף נישואים לליאורה, ואילו ורבנר עדיין היה רווק מושבע. כשבמנצ’סטר נדבקה אליהם ג’ינג’ית יהודייה, ורבנר הפנוי הקדיש לה תשומת לב. מילוא כתב על כך לתומו לזוגתו. זו, גם כן לתומה, העבירה את המידע הלאה, וקיבוץ שריד היה כמרקחה.



בתוך זמן קצר התפרקה השלישייה. מילוא ורעייתו, שרצו לשנות אווירה, עברו לקיבוץ נחשונים ומשם לקיבוץ חורשים. כעבור שנים שבו לשריד, “כשמהקיבוץ עודדו אותנו לחזור”. הוא ממשיך לעבוד ומתמיד בפעילות מוזיקלית. ראובני עבר עם רעייתו ליאורה ב־1966 לקיבוץ שלה, מענית. בין השאר שימש כרכז בניין, היה סדרן עבודה ועבד בגידולי שדה. במשך שנים שר במקהלת הקיבוץ הארצי, שבה נהנה, לדבריו, מכל רגע.



ורבנר עזב את שריד ב־1976. לאחר פירוק ההרכב החל לעסוק בתל אביב בטכנאות קול לסרטים ולצד זה היה מגיע בסופי שבוע לתורנויות בקיבוץ. כשהסידור הזה נפסק, חי שנים רבות בתל אביב, בד בבד עם עבודתו רבת השנים כטכנאי בגלי צה”ל עד צאתו לגמלאות. בגיל 40 נפרד מרווקותו, כשנשא לאישה את שלומית, חברת נעוריו מגן שמואל. לשניים בת משותפת, שהיא רקדנית.



שנים לא היה קשר בינו לבין מילוא. הקרח הופשר רק ב־2003, כשאיש קול ישראל דאז אברהם זיגמן העלה את שיריהם על תקליטורים וזימן אותם לראיון בתוכניתו ברשת ג’, “עוד חוזר הניגון”. בעקבות השידור הם הופיעו כעבור שנתיים בהופעת איחוד בעמק, שריגשה רבים. ב־2006 הוציאה חברת הד ארצי את תקליטה היחיד של השלישייה כתקליטור בסדרת “מבראשית”.



לאחר שנתיים נגרמה לשלושה התרגשות, כשהוזמנו למשכן הנשיא דאז שמעון פרס, כדי לשיר בקבלת פנים לנשיא אוסטריה דאז, היינץ פישר, לפי בקשת האורח. התברר שבצעירותו היה אחד מ־20 סוציאליסטים צעירים מאוסטריה שהגיעו כמתנדבים לשריד. ורבנר היה מנהל העבודה שלהם במטע. פישר זכר את ה”בוס” ואת שירתו בחגי המשק. הזמן עשה את שלו, והשלושה חזרו להיות חברים, דבר שניכר במפגש בשבוע שעבר אצל ורבנר. “בגילנו מתרככים”, הם אומרים. “מה שהיה היה”.